מגזין

קיפוד על ב'

חייל מילואים קרבי שמתייצב בכל קריאה, נהנה מהשירות ומבין את החשיבות שלו. רק אל תקראו לו פוסט-ציוני

מאת נמרוד הלברטל. 29-05-2012

 

שלום.

 

אני מילואימניק. לא מיוחד. לא גאה. סתם מילואימיניק. בתור לוחם, אני עושה מילואים כמה פעמים בשנה. אני לא סופר. כששולחים את הצו, אני מגיע. אני לא רואה את עצמי פראייר או איזו קלישאה אחרת. אני עושה מילואים כי זה החוק. ידעתי למה נכנסתי כשהתגייסתי לצנחנים.

בכלל, יש משהו מוזר בשירות מילואים, במיוחד ביחידה קרבית. יוצא לך לפגוש אנשים, מבוגרים, לרוב מוצלחים בחייהם האישיים, עם ילדים וקריירה. ואז, אאוט אוף דה בלו, נשלפים לתוך עולם שונה. עולם מקביל שבו החוקים אינם אותם חוקים של היקום המקביל - המציאות האזרחית. קורה לאזרח משהו מוזר כשהוא עולה על מדים. כאילו לא השתחרר מעולם, הוא חוזר להיות ילד בן 20. חרמן, עייף ורעב.

על מנת להדגיש את השריטה העמוקה שהשירות הקרבי משאיר, רק צריך להתבונן באזרחים שהפכו שוב לחיילים. מבלי שנצרכו לעבור איזו סדנה לרענון הזיכרון, יודע לוחם להשתמש בנשק. השפה השגורה בפיו מפנה מקומה לשפה מלאה בקלישאות וניואנסים צהליים. אומנם, ההתנהלות היא של מילואים. כלומר, יותר רגועה, אין לחץ של סדיר אך בכל זאת, כל אחד יודע, יש שיאמרו ברמה של תת מודע, את מקומו, תפקידו, מה צריך להתבצע ואיך לבצע. מרמת תפעול הנשק, דרך הטיפול בציוד ועד פקודות ונהלים שלמד אי שם בטירונות.

אני נהנה במילואים. כלומר עד רמה מסוימת. כמובן שלסחוב תיק ששוקל יותר ממה שהאדם הממוצע רגיל לסחוב, ולצעוד קילומטרים בלילה, לעיתים ללא מטרה נראית לעין (כמשמעה), אינו הבילוי החביב עלי. אך יש משהו נחמד בהתנתקות הרגעית מהחיים האזרחיים. יוצא לי לפגוש חברים שלולא המילואים, לא היה יוצא לי לפגוש, אני מתעסק בענייני רפואה ובכלל, מדי פעם טסים במסוקים. אולי זה לא מעניין אחרים. אני רואה זאת כחוויה שלא היה לי יוצא לעבור בחיים האזרחיים. נכון, אין לי משפחה או עסק לנהל, ואני מבין את אלה שרואים שבשירות מטרד אך בשבילי זוהי "חופשה במימון המדינה".

לאחרונה, צוין יום ההוקרה למערך המילואים. לצד השבחים למשרתים, עלו טענות קשות מצד המפקדים של יחידות מילואים שונות. חוסר בימי מילואים. בעיות בציוד ועוד. כל אלה מתריעים על חוסר מוכנות משווע של המערך לקראת המלחמה או העימות הבא. בגדול, טוענים שאין כסף. זה גם המסר שאנו מקבלים ביחידה שלי. שאין כסף לצה"ל. לא לאימונים, לא לתחמושת. ושלא תבינו לא נכון, בלי להתרברב, אבל היחידה שבה אני משרת היא אולי הבכירה מבין יחידות המילואים האוגדתיות. בצו קריאה, אחוז המתייצבים יגיע ליותר ממאה אחוז. גם כיום, אחוז המתייצבים למילואים נושק למאה אחוז. אנו עדיין מתאמנים יותר משאר היחידות ומחסני החירום שלנו מלאים ומוכנים (או כך אני רוצה להאמין). כי בשעת חירום, בעוד רובכם לא יחליט אם הוא עובר לקרובים בצפון או בדרום (תלוי מאיפה תפתח הרעה), אנו כבר נהיה מוכנים, עם הציוד עלינו, כנראה בתוך מסוק בדרך לחזית.

הלוחמים ושאר החיילים שמשרתים במערך המילואים, הם החזית של צה"ל. חוסנו של מערך זה הוא חוסנו של צה"ל. זלזול, הפקרה וחוסר התייחסות למערך זה, יביא בסופו של דבר, לאחר המלחמה הבאה, לתוצאה שכולנו אוהבים לשנוא: ועדת חקירה ממלכתית.

תגובות