מגזין

לדבר על הנכבה

קיפי בן קיפוד חושב שאנחנו עם חזק במדינה חזקה. בדיוק מהסיבה הזו אנחנו לא צריכים לפחד לדבר על הנכבה

מאת נמרוד הלברטל. 16-05-2012

ציון יום הנכבה באוניברסיטת תל אביב, והמהומה שקמה בעקבות הרצון לקיום טקס המציין את הקמת המדינה היהודית כאסון, מסמן שוב את החברה הישראלית כלאומנית, קנאית וחד גונית. טקס המסמן את הקמת המדינה כאסון הוא אולי לא נעים, אך אין הוא מאיים על ישראל כמדינה. הקריאות לחרם על האוניברסטה בדמות הפסקה של הקצאת משאבים, מסתיר בחובו, יותר מהנסיון לסתום דעות לגיטימיות בחברה דמוקרטית, את הרצון שלנו כחברה, לשכוח ולהסתיר את ההיסטוריה, לא של שכיננו הערבים, אלא של עצמנו.

בנאומו האחרון בכנסת, אמר ראש הממשלה רבין ז"ל, כי חזרנו לארצנו אחרי אלפיים שנות גלות, אך לא חזרנו לארץ ריקה. הנרטיב, ש"לא חזרנו לארץ ריקה", עושה רושם שנשכח מהתודעה הקולקטיבית של החברה הישראלית. ולא בכדי. הרצון לבנות זהות יהודית חדשה, חייב לבוא על חשבון משהו. ה"משהו" הזה הוא העובדה שבכדי להקים מדינה, צריכים להתגבר על מספר "מכשולים". למשל, תושבים ערבים. השיכחה מאפשרת למצפון הקולקטיבי לא להתעמת עם עברו.

 

 

ניתן לראות שכל נסיון ל"הזכיר" לחברה שקרה משהו דרמטי ב-1948, פוגש חומה בצורה של יח"צנים ואנשי ציבור שמטרתם לעמעם את הזיכרון. אולי זה הזמן להזכיר – ב-1948 תושבים ערבים, חלקם נאלצו, חלקם אולצו, לנטוש את בתיהם. חלקם מתוך פחד מהצבא, אך חלקם חשבו שיוכלו לחזור לכפריהם לאחר המלחמה, רק לגלות ששלטון חדש תפס חזקה על השטח והחזרה אינה אפשרית.

לא מדובר בנסיון חד פעמי להמנע מעימות אינטלקטואלי. מתקופת הקמת המדינה ועד ימינו, קיים נסיון בלתי פוסק להפוך את "הבעיה הערבית", או "ערביי ישראל", לנושא שיחה אשר הנרטיב המוביל שלו הוא שכל פתרון, יביא לקץ המדינה (ע"ע: זכות השיבה). את הפחד מעימות, פתרו על ידי העלמת ההיסטוריה הערבית הטרום ישראלית. לדוגמא: רק יודעי ח"ן, מכירים את שמות הישובים הערביים שעל חורבותיהם קמו ישובים ושכונות כגון רמת אביב (שהוקמה על חורבות הכפר שייח מוניס. תושביו נמלטו במהלך המלחמה ולא הורשו לשוב אליו לאחריה). בנוסף, קיים נסיון להעלים כל נוכחות של ערביות בימינו. לא רק טקסים אלא גם בשפה. הצעת חוק שהעלו אבי דיכטר (קדימה), דוד רותם (ישראל ביתנו) וזאב אלקין (ליכוד) קוראת לבטל את השפה הערבית כשפה רשמית. אנו עדים למהלך גלוי ושיטתי, שמטרתו להעלים לחלוטין כל זכר למשהו שמדיף ניחוח ערבי. לא כך מתנהגת דמוקרטיה.

 

 

איני תמים. על מנת להקים מחדש את הלאום היהודי לאחר השואה, בתוך מדינתו, יש לשלם מחיר, "כשחוטבים עצים, עפים שבבים". אך מקוממת אותי התפיסה, שכל דיון בנושא הוא בגדר טאבו שאסור לגעת בו. מעין פרה קדושה שכל נסיון להתעמת איתה, מתפרש כאיום על קיומה של ישראל כחברה יהודית ודמוקרטית.

אולי כאן נעוצה הבעיה. בצירוף המילים "יהודית ודמוקרטית". איך ניתן לנהל דיון ענייני על כל נושא מהותי בישראל כאשר הדבר הראשון שמגדיר אותנו כלאום, כמדינה, הוא שיוך דתי? מראש אנו מבטלים את ה"אחר", הלא יהודי, ודה פאקטו, הופכים את המיעוטים בישראל לאזרחים  סוג ב'.

השמעת דעות שאינן בזרם המרכזי של החברה, לא רק שלא פוגעות, אלא מחזקות את החברה בכך שהן מאתגרות ומאלצות את החברה להתמודד עם הקביעות והתפיסות שלה. טענה זו קבילה לימין וגם לשמאל אך עם הבדל. אם נחזור לצירוף "יהודית ודמוקרטית", נראה איפוא שדעות קיצון מהשמאל מאתגרות את ה"יהודית" ואילו דעות קיצון מהימין מאתגרות את ה"דמוקרטית". כך או כך, דיון שכזה מחזק את החברה ומתעמת עם החד גוניות של דעותיה.  ולסיום הצעה. למה שלא נהפוך את ישראל ממדינה "יהודית ודמוקרטית" למדינה "דמוקרטית ויהודית"? ואולי, אין זה משנה ושינוי שכזה הוא קוסמטי בלבד. כל עוד הזהות הלאומית- דתית היא שקובעת את מעמדך, איך נוכל להתפתח כחברה סובלנית המקבלת את האחר ודעותיו? חברה דמוקרטית.

תגובות