מגזין

דבר המערכת

אובמה, גייז, נאצים, טלוויזיה, חרדים, אל באנדי, ליאור אשכנזי, לסביות, נועה וולמן ואף מילה על שאול מופז. על זה דיברנו השבוע

מאת קול הקמפוס. 11-05-2012

 

זקוק לתמיכת הליברלים. אובמהזקוק לתמיכת הליברלים. אובמה

אנחנו צרכנים כבדים במיוחד של כל הקשור לעולם התקשורת. מודים. בכדי להפוך את ההתעסקות הבלתי פוסקת הזו לתוצאה חיובית, החלטנו לשתף אתכם בכל מה שעניין/ריגש/הצחיק או הכעיס אותנו במהלך השבוע.

» מה אתם עושים מחר בערב?

ביבי יא אומו

בשבוע שבו הפוליטיקה הישראלית הפנתה עורף למושג שקיפות, מצא לנכון נשיא ארה"ב, ברק אובמה, לצאת מהארון. נשיא המעצמה הגדולה בעולם מודה בקול רם שהוא סבבה עם הומואים ולסביות, ושמבחינתו נישואים חד-מיניים זה אחלה. אובמה מצהיר והעולם ממשיך להסתובב, השמש לא נופלת והגיהינום לא קופא. שום דבר לא משתנה בעקבות ההצהרה הזו. אפילו לא סירובם העיקש של מנהיגנו האמיצים והישרים להפליא, לחלץ מבדל שפתיהם הסכמה או גינוי לדברים של אובמה. רק מספסליה האחוריים של האופוזיציה המדולדלת שלנו נשמעות כמה לחישות. שלי יחימוביץ' ויאיר לפיד היו היחידים שהתייצבו לצד אובמה.

הקואליציה המורחבת והמפוארת שלנו שמרה על שתיקה. לא ביבי, לא מופז, לא ליברמן ואפילו לא נשיאנו המכובד, אף אחד מהם לא היה מוכן לתת פומבי לדעתו. כולם תרגלו באופן מושלם את מה שהם רגילים לעשות – לא להגיד כלום (גם אם הם עושים את זה בנאומים חוצבי להבות). שתקו כמו דגים אילמים. הייתי מצפה מקואליציה רחבה כל כך להתעורר ולהכיר בחוזקותיה. עם 94 כסאות, המפלגות החרדיות הן כבר לא לשון המאזניים. הן סרח עודף ותו לא. זה הזמן להתנער מעולן, ולחוקק חוקים שיטיבו עם אזרחי המדינה כולם. 18 אלף משפחות חד מיניות בישראל נאלצות לחיות חיי קומבינה, 4500 ילדים במשפחות האלה סובלים מדחייה ומאי-קבלה. את כל זה אפשר לפתור עכשיו, בלי פרטנר ובלי מו"מ. רק עם קצת רצון טוב. זוכרים מה זה? (סער גמזו)

Lost in translation

בחיי שרציתי לתת צ'אנס לגרסה הישראלית של "נשואים פלוס". באמת קיוויתי שאולי זה לא ייגמר כמו תאונת רכבת כמו שכולם חושבים כאשר עלתה תמונת הפרומו של משפחת אברהמי, עם ידו של ליאור אשכנזי חפונה בתוך המכנסיים. "למה סתם לשלול" אמרתי לעצמי, "אולי זה דווקא יכול לצאת מבריק"- ליאור אשכנזי ייכנס לנעליו המרופטות של אל באנדי ללא רגשי נחיתות, דורית בר אור לא תצטרך פאה כדי להחיות את דמותה הטראשית וההיסטרית של פגי , נועה וולמן תביא את הטיימינג הקומי המוצלח שלה מ"המשרד", הכתיבה תהיה חדה ונטולת פילטרים, ותביא את הקסם שהביאו הבאנדי'ז לפני 25 שנה.

25 דקות אחר כך תהיתי לעצמי "מה אל באנדי מה היה עושה במצב כזה?" התשובה פשוטה- לוקח את השלט, משליך אותה על הטלוויזיה,שולף את ידו מתחתוניו ושם אותה על ראשו המורכן מרוב ייאוש. כי בעידן שבו כל העולם נמצא בסקאלה שבין "רוק 30" ל"משפחה מודרנית", אנחנו מנסים בכוח להחיות את "נשואים פלוס" ו"בנות הזהב"; סיטקומים שהיו רלוונטיים, ואף פורצי דרך במובן מסוים, בסוף שנות ה-80, אך היום מקומם בבית הקברות של השידורים חוזרים ב-2 בלילה.

ומילא אם היא הייתה מסוגלת להעלות ניב קלוש של חיוך, אך הפרק הראשון העלה אצלי בעיקר מבוכה- קאסט נהדר של שחקנים הולך לפח עם כתיבה בינונית, דיאלוגים מצועצעים, בדיחות גיחי-גיחי הוא בטלן-היא חרמנית-היא טיפשה-הוא אשכנזי ופאנץ'-ליינים שאפשר להריח מקילומטרים. נכון שמדובר בעיבוד לסיטקום שנרכש וכל הסדרה מבוססת ברובה על פרקים וקווי-עלילה של הסדרה המקורית. אבל היה אפשר לצפות שיתנו בו איזה טוויסט, ינסו לרענן את הפורמט, להביא את הטאץ' הישראלי לאותה משפחה אמריקאית ששברה את החוקים לפני שניים וחצי עשורים. אבל במקום קיבלנו סדרה עבשה, משעממת, שלא עושה יותר מדי חסד עם המקור .

המזל שלכם הוא שאתם יכולים לכבות את הטלוויזיה שלכם., אני עושה את עבודת הסמינריון שלי על סיטקומים  ישראליים, מה שאומר שאני אאלץ להידבק למרקע עד סוף העונה הראשונה, ובתקווה, גם היחידה. מה לא עושים בשביל המדע. (בן אליעד)

נאצים זה פאסה

אחת התופעות שאנחנו אוהבים כחברה היא ההתרפקות על העבר. זה בדיוק מה שקרה לי השבוע, כשהמשחק טירת הנאצים, שהושק ב-5 במאי 1982, חגג עשרים שנה, וחברת "בטסדה" שחררה את המשחק לזמן מוגבל, במהדורה המאפשרת לשחק במשחק ישירות דרך דפדפן האינטרנט. חשבתי לעצמי שיהיה מגניב לחזור לשחק במשחק שאהבתי כל כך בתור ילד.

מצאתי את עצמי יושב כמה שעות מול המשחק ומחפש נאצים להרוג, כשרוב הזמן התבזבז בהליכה סביב עצמי בניסיון למצוא את היציאה מהמבוך. בשלב מסוים ניסיתי להיזכר בקודים. זה לא עבד. סגרתי בייאוש את המחשק שבזבז לי זמן שיכולתי לנצל לדברים חשובים יותר, וחשבתי לעצמי - מה יש במשחק הזה שגרם לו להצליח כל כך?

הגרפיקה, שנחשבה פעם למתקדמת, היום היא אחת מהמשעממות; קשת צבעים דלה שגורמת לשחקן ללכת לאיבוד בתוך המבוך. וככל שעוברים עוד דלתות, מגלים לפתע עוד צבעים שלא גורמים למשחק להיראות טוב יותר או חדשני. מטרת המשחק, מלבד הנקמה בנאצים, לא מקורית, והעלילה לא מתפתחת לשום מקום (ועברתי הרבה שלבים עד שסגרתי את המשחק). בנוסף, יחסית למשחק אקשן הכול קורה בו די לאט ואין בו באמת אקשן. הדבר הכי טוב במשחק היה הסאונד, כי רק אותו יכולתי להשתיק בזמן ששיחקתי במשחק המשעמם בניגוד לרצוני. אז האם באמת שווה לחגוג לו עשרים ולהחזיר אותו שוב לתודעה? תחליטו בעצמכם

תגובות