מגזין

תוסיפו צבע ל"עיר הלבנה"

פסטיבל "מוזיקה והעיר הלבנה" ננעל הערב בהאנגר 11. גיל רוביו חזר עם כמה תובנות ותקוות לפסטיבל בשנה הבאה

מאת גיל רוביו. 01-01-2000

תגיות: מוזיקה והעיר הלבנה, רנו גארסיה פונס, האנגר11, בובי מקפארין

 

צילום: Nitzan Treystmanצילום: Nitzan Treystman

נפתח בשורה התחתונה: יש לקוות שפסטיבל "מוזיקה והעיר הלבנה" יחזור גם בשנה הבאה לתל אביב. צריך להוריד את הכובע בפני כל אותם מפיקים נועזים, שעושים מעשה אהבה אמיתי ומביאים לקהל הישראלי מגוון עשיר של הופעות חו"ל ועל הדרך מקדמים גם את היצירה המקומית. בעידן הנוכחי, ואיכשהו תמיד העידן לא מיטיב עם סוגיות של תרבות שנתפסות כ"מותרות", השפע המפתיע הזה הוא מבורך. 

 

רשימת האומנים שהוזמנו לפסטיבל השנה היתה מרשימה מאוד. מצד אחד שמות מוכרים להרבה חובבי מוזיקה בארץ ושכבר נחתו כאן בעבר והביאו קהל לא מבוטל (בובי מקפרין, גוראן ברגוביץ' ואפילו דניאלה מרקיורי). מהצד השני שמות חדשים יותר, מסקרנים ופחות מוכרים, תגליות שכל חובב מוזיקה אוהב "להיתקל" בהם ולהתחיל באופן הזה מערכת יחסים חדשה עם היצירה שלהם (רנו גארסיה-פונס, רגי'נה קרטר, punch brothers).

יחד עם זאת הפסטיבל עורר גם כמה וכמה תהיות ובעיות שהתגלו בתקופה שקדמה לו ובמהלכו. ראשית, תוכניה עמוסה כל כך הנפרסת על פני 10 ימים בשתי במות - נשמעת שאפתנית מאוד ואולי מפספסת את הריגוש שיש באירוע ממוקד, קצר הרבה יותר, המייצר סביבו עניין והרבה Build-up. נדמה לי שאפשר היה ליצור פוקוס ומשיכה גדולה יותר לאירוע לו קוצר בחצי, אולי אפילו פחות מכך. 

הקהל בפסטיבלהקהל בפסטיבל

 

 

עקב האכילס של הפסטיבל היה מחירי כרטיסים גבוהים בצורה בולטת, שאפילו עוררו כעס והתמרמרות ברשתות החברתיות. לז'אנרים כמו ג'אז ומוזיקת עולם קיים קהל רחב ואוהד בארץ, ומניסיון רב עם אירועים מקבילים ודומים - רובו גם צעיר בגילו ובכיסו. כשמחירי הכרטיסים נעים בסביבות 300 ש"ח להופעה אחת (במכירה המוקדמת) התקבלה התחושה שהפסטיבל מכוון באופן בלעדי לקהל מבוגר, אמיד שיכול להרשות לעצמו את התענוג. כרטיס vip לכל 10 ימי הפסטיבל עמד על מחיר של 6000 ש"ח, סכום ששום חובב מוזיקה שאיננו בעלים של דירה במגדלי whatever יכול להרשות לעצמו. ולראייה, בכל ההופעות שבהן נכחתי, הקהל היה "מפונפן", בוגר ובעיקר אדיש. הפער בין התוכן הנפלא שעל הבמה לבין האיפוק המבורגן והעייף משהו של הקהל צרם ואכזב. נוכחות של עוד כמה עשרות טובות של צעירים נלהבים היתה תורמת גם לאווירה הכללית, גם לפידבק שהיה מתקבל מהאומנים עצמם וגם מעלימה "קרחות" בולטות ומכאיבות בתוך הקהל עצמו. כשאמן בסדר גודל של רנו גארסיה-פונס עומד מול אולם חצי ריק (והמדובר בישיבה סביב שולחנות) אין אלא לחוש תחושת החמצה. 

גארסיה פונס צילום: אביעד ארליךגארסיה פונס צילום: אביעד ארליך

 

מפיקי הפסטיבל ניסו להתמודד עם תופעת דלילות הקהל ואיפשרו לצופים של ההופעות המוקדמות להישאר, על בסיס מקום פנוי, גם להופעות המאוחרות יותר. אם ננסח זאת בעדינות, מקום פנוי היתה הבעיה האחרונה באירוע. נשמע כמו רעיון נחמד ונעים, אבל למה לא לחשוב על העניין מלכתחילה, להוזיל את המחירים כבר מראש ובכך לפתות קהל רב יותר, ובהכרח גם צעיר יותר ולהגיע לאותה התוצאה? תוסיפו על כך את המרמור של רבים בקהל על ההבדל בין מחירי הכרטיסים  במכירה המקודמת לבין כרטיסים שנמכרו ברגע האחרון - שמחירם נחתך לעיתים לשליש באתרי קופונים למינהם. המסר שמתקבל הוא, שאם כבר השקעת ושריינת לעצמך כרטיסים מראש - יצאת פראייר. יכולת לחכות לדקה ה-90, לקנות כרטיס להופעה אחת במחיר מוזל משמעותית, ולקבל גם הזמנה (כמעט מתחננת) להישאר ליתר ההופעות של הערב. בלחש בלחש, אמרו יודעי דבר שהפקת הפסטיבל כבר מעריכה את ההפסדים במאות אלפי שקלים אם לא הרבה יותר מכך, עובדה שתעמיד בסימן שאלה גדול את המשך המיזם בתצורה הזו. יש לקוות שבהתנהלות בשנים הבאות יוסקו מסקנות שיאפשרו בכל זאת לקיים אירוע מרשים שכזה, עם קהל שינהר אליו וייחשף לכל התוכן שנפלא שהיה ויהיה לפסטיבל להציע. מתומחר שפוי יותר, קצר יותר, ממוקד יותר ומכוון גם לקהל צעיר שוחר מוזיקה טובה. 

 

תגובות