מגזין

אוף מונטראול בהופעה: עולם של צבע ופסיכדליה

בלונים מופרחים, נימפות מרחפות, פאוור ריינג'רס שמשלהבים את הקהל, ושילוב מנצח של גלאם, חושניות, סליזיות ומוג'ו שניתזים לכל עבר

מאת בן אליעד. 08-05-2012

תגיות: of Montreal

 

לפעמים נדמה לי שללכת להופעת זה סוג של רוטינה שגרתית עם תבנית קבועה- אתה מגיע למועדון, משתכר קצת, מתחיל לקטר שהם לוקחים את הזמן עד שהם עולים ושיש לך עבודה מחר. ואז ההופעה מתחילה- אתה רוקד קצת, שר את המילים קצת, מצלם קצת במצלמת האייפון הבינונית שלך, מקטר קצת למה הם לא עשו את השיר הזה, או למה ההדרן כל כך קצר, או למה הסולן נראה כאילו הוא זורק עלינו זין הלילה. ואז אתה חוזר הביתה, כותב על זה משהו בפייסבוק, והולך לישון. הסוף.

 

ואז פעם בכמה זמן יוצא להגיע להופעה ששוברת לך את השגרה, ערב שהוא לא רק הופעה אלא מכלול של חוויה- מוזיקלית, וויזואלית, רגשית, צבעונית, כזאת שתפתיע אותך כמו פטיש חמש קילו ותעיף אותך קיבינימט. כזאת שתגרום לך לסנן  בשקט "הא....זה לא היה צפוי". אתמול בערב קיבלתי מסרון מחבר "אני בהופעה של הסקורפיונס משעמם טיכו פה", הוא כותב לי, "בדיוק אותה הופעה כמו הפעם הקודמת שלהם, רק זקנים יותר ומעפנים יותר. אני חושב שלמישהו מהם נתקע הקטטר" מסכם. "אני באוף מונטריאול" אני משיב לו "והרגע ראיתי שני לוחמי לוצ'אדרוס שקפצו לקראוד סרפינג וטיפסו על הקהל עד למרפסת בבארבי. זה לא היה צפוי".

ברוכים הבאים לעולמו של קווין בארנס וחבורתו- עולם שכולו צבע ופסיכדליה. עולם שבו בלונים מופרחים, נימפות מרחפות, פאוור ריינג'רס שמשלהבים את הקהל, ושילוב מנצח של גלאם, חושניות סליזיות ומוג'ו שניתזים לכל עבר; אפשר לעשות את זה בהארדקור, אפשר גם בסופטקור, אבל בארנס שר שאפשר גם את שניהם. בעצם, עדיף את שניהם.

הקהל מצידו המתין שעתיים וחצי בסבלנות, כולל חימום של שני היפסטרים נחמדים שנמתח יתר על המידה, ובארנס השיב בשעה וחצי אינטנסיבית, שבה פתח את ההופעה בהילוך חמישי עם Gelid Ascent, וגמר אותה בהילוך תשיעי עם הדרן שהעיף את הבארבי מהרגליים. היה שם הכול מכול- שירים שהכניסו אותנו אל תוך עולם השדים של בארנס (Spiteful Intevention), שירים שגרמו לנו לפזז לכל עבר (The party's Crashing Us), שירים שגרמו לנו לרצות לזיין (For Our Elegent Caste), ושירים שיסחפו אותנו במערבולות רגשיות (The Past Is A Grotesques Animal, ב-11 דקות רצחניות שרק הן היו שוות את התמורה לכרטיס). שעה וחצי שהחליפו את האפרוריות המוכרת והשגרתית לנו בשואו צבעוני וסוחף של אשף פופ וחבורה נגנים אדירה ומטורפת לא פחות ממנו, כולל נגן הויולה הוירטואוז  קישי באשי, וגיטריסט על בשם בראיין פול, חבר הקולקטיב אלפנט 6, שנטף אהבה וגלאם כלפי הקהל, לא פחות מבארנס עצמו.

אני מגיע הביתה אחרי ההופעה, מותש פיזית ורגשית. אני מתרסק על הכורסה, ומולי מופיעה הניירת הארורה, עמוסה במטלות, מחויבויות ודדליינים ושטרם סיימתי. הצבע דוהה לאט לאט, חזרה לשגרה. אני מסיט את כל חיי הצידה, לוקח אוזניות  ומתחיל לשמוע מהתחלה את The Sunlandic Twins, מאזין לבארנס שר לי "בוא נדמיין שאנחנו לא קיימים, בוא נדמיין שאנחנו באנטרטיקה" עד שהעיניים ייסגרו לאט לאט. אל תחזירו אותי לשגרה עדיין, אני רוצה עוד טיפה לחלום.

תגובות