מגזין

יזכור?

פולחני יום הזיכרון רק מרחיקים אותנו מהמנוחה והנחלה. קיפי בן קיפוד על המאניה-דיפרסיה הישראלית

מאת נמרוד הלברטל. 24-04-2012

תגיות: דעה, יום השואה, פסח, קיפי בן קיפוד, יום הזכרון, זכרון

 

כמה זה עולה לנו?כמה זה עולה לנו?

חודש מוזר הוא החודש שעובר בין פסח, ליום העצמאות. חודש שנדמה בו שכל עם ישראל חווה סוג של מאניה-דיפרסיה-מאניה.

למעשה החודש הזה, על כל משמעויותיו- הן הסימבוליות והן הטקסיות שבו, הוא פרק הזמן בשנה בו אנו כחברה, מתקבצים סביב הזהות הישראלית- יהודית שלנו. החל מהשחרור מעבדות לחירות בפסח, אשר מהווה את המאניה, דרך יום הזיכרון לשואה לגבורה ויום הזיכרון לחלליי מערכות ישראל, שמהווה את הדיפרסיה ולאחר מכן, השינוי המהיר מעצב לשמחה ביום העצמאות ששוב מביא את החברה למצב של מאניה.

נאיבי הוא מי שחושב שאין קשר בין המאורעות. החברה שלנו הוקמה ועוצבה על ידי זיכרון השואה, ואותו זיכרון, בכוונת מכוון הפך להיות חלק בלתי נפרד מעיצוב זהותו של הישראלי החדש שנוצר לאחר הקמת המדינה. אין זה אומר שלא צריך לזכור. אך יש הבדל משמעותי בין זיכרון ההיסטוריה של העם שלך לבין הפיכת הזיכרון לחזות הכל.  

החוט המקשר בין המאניה לדיפרסיה ושוב למאניה, (כנראה לא במקרה) הוא האירוע אשר נמצא באמצע החודש- יום השואה.

כמדינה וחברה שקמה בצל השמדתו החלקית של העם היהודי, זיכרון השואה הוא אולי המרכיב המרכזי ביותר בחיי היומיום שלנו. אין כמעט שום טקס או אירוע מרכזי בחייו של האזרח הממוצע שזכרון השואה לא מופיע בו. ההימצאות שלו, אם כי לפעמים עמומה ולא מורגשת, מהווה מעיין "שטיח" או רקע לתחושת הבעלות והזכות שלנו על הקרקע בה אנו חיים חיים. ההגמוניה משכילה להשתמש במושגים אשר מקושרים לשואה על מנת ל"הזכיר" לנו תמיד, כישראלים ויהודים, את אשר מגיע לנו ואף כאמצעי הפחדה כדי לקדם אג'נדות פוליטיות במסווה של "דאגה לאומית".

למעשה, כל תפיסת הביטחון של ישראל היא בצל זיכרון השואה. המשפט "לעולם לא עוד", אינו שמור רק לאותם יומיים בשנה, אלא למעשה מלווה אותנו לאורך כל ימות השנה. השימוש שההגמוניה עושה בזיכרון השואה משאיר אותנו, האזרחים, בתלם. מסונוורים מכל דבר שעלול לערער תפיסה זו שבתוכה, מקופלת גם תפיסת הביטחון של ישראל. לדוגמא: כל הדיבור על הנושא האיראני מלווה בניואנסים שלקוחים מהשואה. ככל הנראה, זאת מכיוון שהזיכרון הקולקטיבי שלנו כחברה עוצב בצורה שיטתית כבר מרגע כניסתנו למערכת החינוך, דרך חיינו הבוגרים. כך שאם מישהו אומר משהו שנוגד תפיסות אלו, קמה צעקה גדולה.

לאחר פרישתו מהמוסד, צוטט מאיר דגן בדברים שנגעו לאיראן, אך לא תאמו את המסר אותו מפמפם ראש הממשלה. אותו מסר שהפך חלק מהמיינסטרים הישראלי שאחמדינאג'ד הוא ההיטלר החדש וכו'. ניתן היה לראות שתגובת המערכת הייתה כה היסטרית והיא חיש כינתה את דגן כ'לא אחראי בדבריו'. אותו דגן שהיה בעבר אחראי מספיק בכדי להיות איש המודיעין מספר אחת בישראל.

זכרון השואה כל כך טבוע בנו כחברה, בין אם אתה צאצא לנספים או שאין לך כל קשר למאורעות ומשפחתך מגיעה ממה שנקרא "עדות המזרח". הקולקטיבציה של הזכרון על כלל החברה היא כה אבסולוטית, עד שלעיתים נדמה שהאחיזה שלנו בזכרון זה, לא מאפשרת לנו להתפתח כחברה סובלנית יותר ולקבל את האחר. עד שלא נרפה מהאחיזה האובססיבית הזו, לא נצליח להיות חברה הומנית ופתוחה באמת.

השימוש בזכרון השואה מתחיל איפוא כבר במערכת החינוך. הכוונה היא בעיקר למערכת החינוך הממלכתית והממלכתית-דתית, אשר היא סוכנת החיברות העיקרית של החברה. זה מתחיל כבר בגן, בטקסים אשר נושאים אופי מילטריסטי באופיים. העמידה הזקופה. בשורות או טורים. הזאטוטים לא מבינים אולי את משמעות הדברים אותם הם שומעים בטקסים, אך האווירה אשר הם חווים ואשר מלווה אותם כל חייהם מתחילה לעצב את אופיים כבר בגיל הרך הזה.

בבית הספר היסודי, הטקסים מקבלים העצמה בכך שאותם תלמידים נאלצים לקחת בהם חלק פעיל, על ידי קריאת טקסטים מלאי רגש. בנוסף, באותה התקופה מתחילים ללמוד גם את לימודי התנ"ך וכך נוצר הקשר בין הלאומי לדתי. בתיכון, הדבר מקבל העצמה בכך שבנוסף לחיבור בין הלאומי לדתי, מצטרף נדבך נוסף- השירות הצבאי. סמינרים לקראת צבא ושבוע גדנ"ע, הם רק חלק מאותם אמצעים בהם ההגמוניה משתמשת על מנת ליצור אזרח אשר הקשר שלו עם זכותו לקרקע, אם כי לא תמיד מובן, קיים.

אחד מרגעי השיא של אותו תהליך חיברות הוא המסע לפולין, אשר מזמן הפך ממסע זיכרון למסע אינדוקטרינציה. הנער, אשר חוזר מאותו מסע, מרגיש לפתע שהחיבור שלו של לזיכרון של השואה ואף הגאווה הלאומית והלאומנית, מוצק ולא ניתן לערעור.

בסיומו את מערכת החינוך, הנער הוא אזרח המוכן לחלק האחרון באותו תהליך החיברות, הסוכן הגדול והחשוב מכולם- השירות בצה"ל. לאחריו, הוא יהפוך לאזרח ממושמע, אשר יילך בתלם ויעמוד דום עת יזכירו את השואה ו"את אשר עשה לך עמלק". שש עלי קרב, הוא יהיה מוכן להקריב את חייו עבור המושג אשר נקרא 'מדינת היהודים'.

גם למשמעויות הסימבוליות של חודש זה יש משמעות רבה על עיצוב החברה בישראל. חג הפסח וליל הסדר הם התמצית של הרוח היהודית אשר בליבה המושגים "משפחה" ו"קהילה". בכלל, הרוח המלווה את סדר פסח ואשר עומדת במרכזו, היא הפעולה של סיפור יציאת מצרים והנחלת הזיכרון לדור הצעיר. ניתן לזהות איפוא, את הדמיון, בין השימוש בזכרון המיתולוגיה היהודית לעיצוב תודעה דתית, לבין השימוש בזכרון השואה בהנחלת זיכרון לאומי.

בחול המועד ניתן לראות מעין יציאה מעבדות לחירות מודרנית, בה כל עם ישראל יוצא לתור את הארץ לאורכה ולרוחבה ומעמיק את הקשר לאתרים ההיסטורים שבה, אם כי ייתכן והם עומדים במחלוקת- אתרים כמו חברון או יהודה ושומרון.

למיקום הפיזי של הטקסים, גם כן יש משמעות סימבולית. ניתן לזהות בכל טקס עלייה בגובה. מיום השואה הנערך ביד ושם, דרך יום הזיכרון לחללי צה"ל אשר נערך למרגלות הר הרצל ובבתי הקברות, עד לטקס יום העצמאות אשר נערך בפסגת הר הרצל ומסתיים בזיקוקים- הכי גבוה שאפשר להגיע.

הקשר שלנו לזיכרון אינו מרפה. יש אשר משתמשים בו לצורך רווח פוליטי ויש המשתמשים בו מתוך אג'נדה לאומנית. אני חושב שהמסר החשוב העולה מעיצוב זה, הוא שעד שלא נשתחרר מהצורה בה הזיכרון מעצב אותנו כחברה, לא נוכל להיפתח כלפי תרבויות אחרות ועמים אחרים.

תגובות