מגזין

זה רק פטיש ילדותי

דווקא ביום התקליט, גיל מטוס מסביר לאספני התקליטים שהם מאבדים רלוונטיות. שיר הלל ורבלי לקובץ דיגיטלי

מאת גיל מטוס. 20-04-2012

תגיות: תקליטים, יום התקליט, record store day, תקליט

 

שחררו מהייצוג הפיזי, זה לא הענייןשחררו מהייצוג הפיזי, זה לא העניין

יום התקליט הבינלאומי הוא יום חגם של הפטישיסטים ושל הריאקציוניסטיים, מי שפעמים רבות תופסים את עצמם כ"שבט נכחד", כ"אחרוני אוהבי המוזיקה האמיתיים", כ"אלו שיודעים להעריך מוזיקה ולא צורכים אותה באופן מיידי ובהמי דרך הרשת" וכו'. בעולם דיגיטלי, אספן תקליטים הוא מעין תו תקן לאיכות, לאותנטיות, לאהבה למוזיקה ולמומחיות. הם אינם מתנגדים למוזיקה במרחב הדיגיטלי וכמובן שהם מבלים בו רבות כדי להעשיר את עולמם המוזיקלי, אך למרות זאת, הם מנסים להיאחז בתקליט כמדיום, כדי לומר משהו, בעיקר על עצמם, שינסה לייחד אותם מההמון שמאזין ל- MP3.

 

איני מתכוון להשוות בין תקליטים לקובצי מוזיקה מבחינה טכנית ולעסוק בשאלות חסרות טעם כמו מי מהם טוב יותר. אין ספק שלתקליט איכויות סאונד שלא מתקבלות בקובצי מוזיקה ושפורמט של תקליט דורש משהו אחר מהמאזין. אולם גם כוחו של הטיעון לאיכות הסאונד צפוי להיחלש בשנים הקרובות. פורמט הסאונד הפופולארי ביותר, MP3, התאים לתחילת דרכה של האינטרנט – מהירות העברת נתונים נמוכה ושטחי אחסון קטנים. כבר בימים אלה ישנה מגמה לעבור לקובצי סאונד גדולים יותר, וככל שרוחב הפס יעלה והמחיר של שטח אחסון ירד, עד שיעבור כולו לענן, נקבל קובצי סאונד איכותיים יותר (גם כאן יש מי שיאמרו שכל עוד מדובר בפורמט דיגיטלי, תמיד יהיה הבדל באיכות, אך אין ספק שהפער צפוי להצטמצם).

עבור אספן התקליטים, הטיעונים הללו הם רק חלק מהסיפור, החלק שבדרך כלל נוח יותר להדגיש מכיוון שמדובר בטיעונים רציונאליים. הצד השני של אספן התקליטים הוא הצד הלא רציונאלי, הפטישיזם שבאספנות, שהיא תכונה ילדותית בטבעה.

 

 

ההבדל המהותי בין קובץ סאונד לבין תקליט אינו האיכות או חווית ההאזנה, אלא העובדה שהאחד אינו אובייקט פיזי והשני כן. את קבצי המוזיקה אי אפשר להניח על המדף בספריה לראווה, הם מאוחסנים בכוננים קשיחים שאינם מעידים על איכות או כמות התכנים שנמצאים בהם. זוהי נקודה קריטית עבור האספן, מכיוון שאספנות ברובה מבוססת על קניין.

במסה הקצרה "אני פורק את ספרייתי – הרצאה על אספנות", הפילוסוף ומבקר התרבות וולטר בנימין, מצייר את דיוקנו של אספן הספרים: "גישתו של האספן לנכסיו מקורה ברגש המחויבות של בעל הקניין לקניינו". בנימין מתאר את האספן כבעל חוש טקטי כמי שכובש עיר זרה וחנויות עתיקות במסעותיו לכיבוש ספרים. האספנות, כפי שעולה מתיאוריו, היא אקט המעלה על נס את הצורה – את הנוכחות הפיזית של האובייקט, המהדורה הישנה שהדפסתה הופסקה, ריחם של הדפים המצהיבים, האיורים והעיטורים ולבסוף הרכישה עצמה והבעלות. אספנות היא הרגע שבו האובייקט מופסק להיות מוגדר על ידי הפונקציות התפקודיות שלו, וכל הגדרתו הופכת להיות תלויה בסובייקט.

זו הסיבה שבעוד שאספני תקליטים רבים יוצאים נגד הפורמט הדיגיטלי, רבים מהם עושים שימוש מאסיבי בפלטפורמות חברתיות ומשתפים מוזיקה. השיתוף ברשת, הוא מעין תחליף לאובייקט הפיזי. כשחלק מאוסף המוזיקה נסתר מן העין, הדרך הטובה ביותר להציג אותו לראווה, כתחליף וכהעצמה לספריה, הוא לשתף אותו או אודותיו בפלטפורמות חברתיות, ובכך להוציא את הספרייה מהבית אל העולם הגדול (או הקטן).

תקליטים עונים היטב על צרכיו של האספן. לא פחות משהם משמשים להאזנה, הם משמשים כראיות פיזיות שמעידות עליו. לא לשווא נהוג להתפאר בעטיפת התקליט כמרשימה יותר מזו של הדיסק, או מזו שנעדרת לפעמים בקובץ. גודל הראייה כגודל העטיפה.

המקצוענים נותנים עוד סיבות לעבור לדיגיטל >

מעניין שאספני תקליטים תופסים את התקליט כמדיום אותנטי ובוחרים לבקר את קבצי המוזיקה אותם הם תופסים כדרגה גבוהה של שעתוק. דווקא המצאת התקליט היא המצאה יומרנית יותר מכל פורמט סאונד שהומצא לאחר מכן. המצאת התקליט מסמלת את השעתוק האולטימטיבי – המוזיקה לא תתקיים עוד בזמן ובמקום סינגולאריים, אלא אצלך בסלון. כשהשדרן והעיתונאי בועז כהן אומר בראיון ליום התקליט ב- Ynet: "תקליט הוא קצת יותר כוונתו של האמן ופחות צרכיו של המשתמש", הוא בוחר להסתכל על תמונה חלקית, כאילו ההיסטוריה של המוזיקה הומצאה עם התקליט. תקליט הוא המדיום האולטימטיבי שמייצג את צרכיו של המשתמש ומעביר את הכוח אליו. התקליט מביא את התזמורת אל הסלון ונותן למשתמש את הכוח לצוות על הנגנים – נגנו, עצרו, נגנו שוב, נגנו מהר, נגנו לאט, נגנו לאחור. קובצי המוזיקה הם בסך הכול התפתחות, יש יאמרו טבעית ובלתי נמנעת, של מהפכת האינפורמציה.

טיעוניהם הנוסטלגיים של אספנים אינם משתנים עם השנים, אלא רק עוברים למדיום אחר. הטיעונים הללו אינם שונים מהקולות שנשמעו באמצע המאה ה- 15, ערב המצאת הדפוס, או מקולות שנשמעו קודם לכן כשטכנולוגיה אחרת נכנסה לזירה ויצרה תיווך שונה עם המציאות. אם תוחלת החיים הממוצעת הייתה 500 שנים, המארגנים של יום התקליט היו עוברים לארגן את יום הדיסק, את יום הקובץ או את יום המדיום שעדיין לא נולד – מזהירים אותנו מסכנותיהן של טכנולוגיות חדשות ותוך כדי מנסים למנוע את אובדן השליטה שלהם על המציאות שהאוסף שלהם מייצג.

תגובות