מגזין

הכדור הוא הכל

הכדורגל הישראלי קורס לתוך השקר של עצמו, בזמן שבאירופה הליגות מספקות קרבות סיום מרהיבים. וגם - מי חשוב יותר? מסי או מרדכי אנילביץ'? יוסי חלילי זורק חיובים

מאת יוסי חלילי. 17-04-2012

 

"אני פשוט קבצן של כדורגל טוב. אני מטייל בעולם, כובעי בידי, וכשאני מגיע לאצטדיון אני מתחנן: 'רק מהלך יפה אחד, בשם אלוהים'. וכשהכדורגל היפה זוקף את ראשו, אני מודה על הנס שהזדמן בפניי, זאת מבלי שאכפת לי באיזו קבוצה מדובר או איזו מדינה הציעה לי אותו..." (אדוארדו גלאנו)

למרות המשתמע משמו, הטור הזה הוא לא (רק) טור על כדורגל. התשוקה ליופי עומדת במרכזה של כל אמנות וכמו בכדורגל גם במוסיקה אנו מחפשים תמיד את הניצוץ, הריגוש, אותו האלמנט שמחבר אותנו באופן מושלם לרגע אחד טהור. את התשוקה הזו ננסה למצוא כאן, בעזרת סקירה של רגעים נבחרים ממגוון הליגות וההתמודדויות של עונת 2011/12, שיתובלו בקטעי מוסיקה חדשים וישנים. המשחק יוצא לדרך.

שריקת הפתיחה

כשהיינו צעירים יותר, במשחקי הכדורסל השכונתיים היה נוהג מקובל לפתירת מחלוקת: אחד הצדדים זורק זריקת חיוב לסל. במידה וקלע – התקבלה טענתו. אם החטיא, הפסיד את הזכות לדרוש, אך זכה למשפט המזלזל: "שקר צף על פי הטבעת". מאז בגרנו, ואנחנו כבר לא משחקים כדורסל, אבל אתמול המשפט הזה שב וחלף בראשי, לאחר ההפסד של מכבי פ"ת להפועל ב"ש בקרב ההישרדות שהתקיים בצל הסאגה של השבוע האחרון. אם אתם קוראים קבועים של מדורי הספורט (האמת, גם אם אתם לא ממש) כבר נחשפתם לפרטי הפרשה המכוערת שבגינה עמדה מכבי פ"ת לדין. אתם גם יודעים כי לאחר שנקבע עונשה בבית הדין והורה על הפחתת שלוש נקודות ממאזנה (בנוסף לקנס כספי והרחקה של כמה מהמעורבים בתגרה), הוגש הערעור הצפוי ואיתו הגיעה גם ההחלטה הצפויה לא פחות: דייני בית הדין העליון עמי פזטל, יהושע גרוס ואמל פלאח סברו כי בשל עברה הנקי "יחסית" של הקבוצה (שמנוהלת בידי האחים לוזון, וקשורה בקשר ישיר ליו"ר ההתאחדות אבי לוזון, שלמוסד שבראשו הוא עומד כפוף בין השאר גם – בית הדין עצמו) והרצון שלא לקבוע את גורל היורדת לליגה הלאומית מחוץ לכר הדשא, יוחל העונש בפועל רק בעונה הבאה. הדבר גרר תגובות קשות, ביניהן התפטרות של יו"ר הפועל ב"ש אלונה ברקת מתפקידה בהתאחדות לכדורגל, דברים קשים של שרת הספורט לימור לבנת שהתעוררה סוף סוף, קריאה של בעלי קבוצות להקמת מנהלת ליגה שתחליף את תפקיד ההתאחדות ומחאת אוהדים אל מול משרדי ההתאחדות ברמת גן שאורגנה בידי שחקן העבר אייל ברקוביץ'.

מבלי להתחשב במקרים קודמים של קבוצות שהוענשו באופן דומה וערעורן לא התקבל, בלי להזכיר את העבר הלא כל כך נקי של מכבי פ"ת והרשעות בעליה בעבירות כאלה ואחרות בשנים האחרונות, בלי להבין את ההשלכות שיהיו לה בקרב ציבור האוהדים כאן, ההחלטה של הדיינים הנכבדים כאילו נכתבה מראש. אבל מעבר לכל אלה, מה שהיא באמת הוכיחה הוא שהכדורגל הישראלי, שהיה חולה כבר זמן רב, פשוט לא עמד בנטל. ועכשיו כבר אפשר להכריז, עד לשינוי המיוחל, אם יבוא, על הבאתו של הכדורגל בישראל לקבורה. כי לא עזר בית דין, והשקר ששב וצף על פי השער, זה שהעניק שלוש נקודות יקרות לב"ש והוריד את פ"ת אל מתחת לקו האדום, חשף למרבה הצער שקר גדול יותר – זה שקרוי הכדורגל הישראלי. 

מחצית

ועד שננעץ המסמר האחרון סיפק המחזור הזה עוד כמה סיפורים. האלופה הנכנסת מקריית שמונה התחפשה לעלובה, הפסידה 0-5 להפועל בני סכנין והשוותה את שיא ההפסד השלילי של קבוצה בעונת האליפות שלה. לא נעים. בני יהודה והפועל ת"א דווקא הציגו משחק משובח בדרבי התל אביבי הקטן עם 3-3 מרתק, רק שחוץ מהשחקנים עצמם וכמה אנשי מנהלה לא היה מי שיראה, שכן המשחק שוחק ללא קהל בשל העונש שספגה הפועל בעקבות אירועי הדרבי ההוא. מכבי נתניה, דווקא עם קהל, עשתה צעד משמעותי במירוץ שלה לאירופה עם ניצחון על מכבי חיפה וקפיצה למקום השני (כשראובן עטר מנצח בדו קרב את אלישע לוי אותו הוא יחליף בעונה הבאה). בתחתית בית"ר ירושלים והפועל חיפה ממשיכות לנצח במסע ההישרדות המוצלח שלהן ואילו הפועל פ"ת (שספגה עונש הורדה של תשע נקודות בתחילת העונה ולא זכתה לכך שיתקיים בעונה הבאה) מפסידה ובעקבות הניצחון של ב"ש נפרדת רשמית מליגת העל. עצוב, אבל השמיים של הכחולים מפ"ת משנים צבע, לפחות לשנה הקרובה.

קופצים לאירופה כדי לנקות קצת את הראש עם המירוץ לאליפות בספרד, אנגליה ואיטליה. למרות שזה היה נראה ככה, האליפות עוד לא סגורה בשלושת הליגות הגדולות באירופה: בספרד הצטמצם הפער בין המוליכה ריאל מדריד לברצלונה סגניתה מעשר נקודות עד לכדי ארבע בלבד, כשבשבת תפגשנה שתיהן לקרב ענקיות בקלאסיקו האלמותי, עם משמעות מיוחדת מהרגיל. גם באנגליה זה כבר נראה היה סגור עם הבריחה של היונייטד לסיטי, אך הפסד מפתיע של השדים האדומים בשבוע שעבר נותן תקווה מחודשת לתכולים של מאנצ'יני, שחזרו לנצח בגדול. באיטליה כמו באיטליה, גם האליפות תגיע בסטייל, כשהקרב הצמוד במשך כל העונה בין יובנטוס למילאן עדיין נמשך. כרגע, יובה (שעדיין לא הפסידה העונה) מובילה בנקודה על הרוסונרי ובהסתמך על הנדנדה בצמרת עד כה, לאף אחד אין באמת מושג איך זה ייגמר. 

זמן פציעות

מחר יחול ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה. באותו ערב ממש, תפגשנה צ'לסי וברצלונה למפגש המסקרן ביניהן, במסגרת חצי גמר ליגת האלופות. את שידור המשחק לא נוכל לראות בערוץ הספורט משום שאין כזה – כמקובל בימים בעלי חשיבות קולקטיבית מסוג זה. גם במשחק הגומלין שייערך כשבוע לאחר מכן בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל לא נצפה מאותה סיבה, שהיתה נראית לי כמובנת מאליה ללא צורך בהסברים, עד שנחשפתי לטורי דעה ודיונים באתרים כאלה ואחרים שקוראים לערוץ הספורט לשדר בכל זאת את המשחק במתכונת שונה. ואני שואל: מה קרה לנו? ממתי הרצון לצפות במסי מלהטט עם הכדור (חזק ככל שיהיה) גובר על הרצון להתייחד לערב אחד (או שניים) עם העבר וההיסטוריה של העם היהודי? מתי הפך זכרם של הנספים בשואה ובמלחמות ישראל שקול לזיכרון נחמד ממשחק כדורגל איכותי? ואני ממש לא מקבל את הטענה בדבר הזכות לבחור באופן אישי והרצון שלא להיות כפופים להחלטות הכלל. לפחות לא במקרה הזה. לאן נעלמו השכל והמוסר? איפה ההיגיון והמשמעת העצמית שלנו? אז לזה שאין מקום בתל אביב שסוגר את שערי החמץ בפסח לטובת הדבר הזה שנקרא מסורת כבר התרגלתי, גם לפעילות המוגברת של ספריות ה-DVD לפני יום הכיפורים ואפילו לרצון של חלקים מהאוכלוסייה להפר את השקט המבורך של יום השבת עם כמה אוטובוסים. אבל עם כל אהבתי (הרבה) למשחק הכדורגל והרצון לצפות בחצי גמר ליגת האלופות אני חייב לשאול שוב: חברים, לא הגזמתם?

תגובות