מגזין

הו, ג'יזס!

זולה ג'יזס שפכה על הבמה דם, יזע ודמעות והשאירה את הקהל עם לסת שמוטה וצמא לעוד. בן אליעד חזה בעתיד הפופ

מאת בן אליעד. 15-04-2012

תגיות: Zola Jesus

 

באופן כללי אני אמור להיות מאוד מאוכזב מההופעה של זולה ג'זוס אתמול בזאפה.

 

אדם נמצא במשך חודשיים במצב של המתנה מלווה בהתרגשות לאחת מהמוזיקאיות הרותחות בעולם המוזיקה האלטרנטיבית. הוא סופר את הזמן, מצפה לבואה בקוצר רוח, מחזיק אצבעות ובהונות שלא שתיפול עוד פצצה בדמות ביטול של הרגע האחרון בתגובה על הכיבוש או לוקש דומה אחר (אני אף פעם לא אבין למה מוזיקאים חושבים שחרם תרבותי באמת יעזור לשנות מדיניות כזו או אחרת. זה לא שביבי או ליברמן גולשים בפיצ'פורק ולוקחים ללב את הביטולים של טיון-יארדס וקאט פאוור). ואז הכול מגיע לסיומו בהופעה שבקושי גירדה את השעה.

היה אפשר לצפות, בהתחשב בהספק המאוד מרשים של גיז'ס, שם הבמה של ניקה רוזה דנילובה בשלוש השנים האחרונות (3 אלבומים, 3 איפי'ז וטריליון סינגלים משיתופי פעולה שונים), שהיא תגיע עד הלום עם סט יותר מעובה. אבל זאת קטנוניות ישראלית לשמה, אני מודה. ככה זה שבעת שאורות המועדון נדלקו בתום ההופעה, אני ועוד רבים מעומדי הזאפה נותרנו צמאים ומשוועים לעוד; מהרגע שהבבושקה הקטנה הזאת, ילדה בת 23 בסך הכול, עלתה לבמה יחפה עם שמלה צחה כשלג, מה-cue ל-Avalanch הפותח ועד –Poor Animal  שחתם את ההופעה, היא התאבדה על הבמה, וכשאני אומר התאבדה, אני מתכוון שהיא שפכה דם, יזע ודמעות על הבמה עד שהותירה אותי עם לסת שמוטה –  פצצת אנרגיה שכל הזמן הייתה בתנועה. רוקדת כאחוזת דיבוק, מפלרטטת בעיניה עם הקהל ללא הפסק, תמיד מתקרבת ככל שהיא יכולה למביטים עלייה בהתלהבות מלמטה. ב- Seekir היא כבר ירדה מהבמה, התרוצצה ברחבה וקיבלה מהקהל כמויות של חום ואהבה, כראוי לאחת שנתנה מעצמה את כל כולה עבור האנשים שבאו לראות אותה.

יש הרבה מוזיקאים שטובים ככל שיישמעו באלבום, הם יתקשו להביא את האנרגיות להופעה חיה. זולה הייתה אמש רחוקה מאוד מהסקאלה הזאת של אומנים -  על הבמה, ביחד עם הרכב מינימליסטי של 3 נגנים שממחיש את המונח Less Is More היא שילבה סאונד סינתי-פופ עם יכולות ווקאליות שנשמעות כמו ביקור של סוזי סו בבית אופרה. זה לקח אתמול אמנם שלושה שירים עד שמישהו בזאפה קיבל שכל להגביר את הווליום במיקרופון שלה ,אבל כשזה הגיע, בדיוק בפזמון של Stridulum המחשמל, הקירות רעדו והשערות סמרו,כמו סופת שלגים שהגיעה משום מקום, בעיצומו של חודש אפריל.

בעידן שבו המונח פופ הוא מושג נרדף לדביקות וזחיחות., זולה ג'יזס היא אחת שמתייחסת לפופ שהיא יוצרת כאומנות לכל דבר- מוזיקה שהיא מכלול של השפעות פוסט-פאנק וניו-וויב, תשוקה לשירת אופרה, ורעיונות פילוסופים של ניטשה, אשר מאתגרת את הגוף אבל גם את הנשמה. היא ממעטת לדבר,  למעט "תודה"  בעברית בין כמה מהשירים, מנסה לשמור על המומנטום בין כל ביצוע לביצוע- היא התחילה הכי חזק שהיא יכולה, ולאט לאט רק מגבירה את הקצב (כן, גם היא מושפעת מ"מבצע סבתא" ככל הנראה). בהדרן, לקראת אפיסת כוחות מוחלטת ולפני Skin  האינטימי, היא מרשה לעצמה לשחרר עקיצה קטנה  "מצטערת בשם כל הלהקות האמריקאיות שלא הגיעו" היא אומרת, "מוזיקה הינה אוניברסאלית".

לפני שהיא יורדת מהבמה, עם פרח חבצלת  שמישהו מהקהל הגיש לה, היא מבטיחה לחזור. אבל אומנים גדולים וקטנים ממנה הבטיחו אותו דבר ולא שבו מאז. הקיץ הזה צפוי להיות מבורך בגל של אומנים מצוינים שצפויים (בעירבון מוגבל כמובן) לשטוף לנו את הזיעה, אבל בניגוד למרביתם, אתמול חזינו באומנית שנמצאת בשיא כוחה, ועוד צפויה רק לעלות משם. ימים יגידו אם בעוד שנים כמה היא תבעט באושיות כמו ליידי גאגא ומדונה ממעמדן, ותסמל את האבולוציה הבא במוזיקת הפופ. אבל אם זה יקרה, נוכל  להגיד בחיוך קטן שחזינו בפלא הזה לפני שהוא התפוצץ לכל עבר.

תגובות