מגזין

דבר המערכת

טור מערכתי שבועי חדש. השבוע: למה כחלון לא רוצה לתת? למה דייויד בלאט ראוי לשבחים? ומה לעזעזל קורה ברכבת הקלה בירושלים?

מאת קול הקמפוס. 05-04-2012

תגיות: שישי, טור דעה, סוף שבוע, מערכת

 

עורר סערה: כחלוןעורר סערה: כחלון

אנחנו צרכנים כבדים במיוחד של כל הקשור לעולם התקשורת. מודים. בכדי להפוך את ההתעסקות הבלתי פוסקת הזו לתוצאה חיובית, החלטנו לשתף אתכם בכל מה שעניין/ריגש/הצחיק או הכעיס אותנו במהלך השבוע.

לא רוצה לתת 

קותי סבג, הזוכה ב"אח הגדול", לקח הביתה מיליון שקלים. הסכום הזה שווה לחמישית (!!!) מהתקציב שאישרה הממשלה לפרויקט "כרטיסי מזון" של משרד הרווחה. במסגרת הפרויקט, חולקו כרטיסי קניה לנזקקים, המאפשרים להם לרכוש מזון ומוצרים בסכום של 400 שקלים. רק כ-30 אלף משפחות מתוך ה-200 אלף שזקוקות לסיוע, קיבלו את עזרתו של משרד הרווחה. ומה עם השאר? הם ייאלצו להתדפק על דלתות העמותות השונות בכדי לקבל סיוע שאינו ממשלתי.

בעיני השר כחלון, המצב הזה אינו תקין. הוא יוצא נגד השכר של מנהלי העמותות, טוען שלצלם את הנזקקים זה להשפיל אותם ושהעמותות "גורפות" תרומות על חשבון המסכנים. כחלון אימץ גישה מפויסת יותר בימים האחרונים, אבל זו לא מצליחה להרגיע את הזעם עליו ועל ממשלתו האימפוטנטית. מנהלי העמותות מרוויחים שכר של 14-26 אלף שקלים בחודש, סכום סביר לכל הדעות לאדם העומד בראש ארגון בסדר גודל הזה. כבוד השר כחלון, שסייע לרווחתו של ציבור קטן בהרבה, מרוויח לפחות פי שניים. הצילומים של תורי הנזקקים שמפרסמות העמותות אכן לא מוסיפים להם כבוד, אבל באותה העת הם מעלים את המצב הקטסטרופלי הזה לתודעה ולסדר היום. במצב המורכב הזה אין שחור ולבן, אלא בעיקר תחום אפור. בתחום הזה פועלות העמותות, ומונעות בעיקר מטוב ליבם של אזרחים בעלי יכולת. העמותות הללו היו לא רלוונטיות אם הממשלה ומשרד הרווחה היו ממלאים את תפקידם. זכות הביקורת של כבוד המיניסטר על העמותות תעמוד לרשותו רק אחרי שיגלה אחריות אמיתית, ויבצע מהלכים יעילים ומוצלחים לטיפול בבעיה. (סער גמזו)

רק רכבת

השבוע רץ ברשת סיפור על מקרה גזענות שהתרחש במהלך טיסה, בו אישה רצתה להחליף את מקום ישיבתה כיוון שלידה ישב גבר שחור. בסופו של דבר העביר הקברניט את אותו הבחור למחלקה הראשונה בטענה שלא ראוי שישב ליד אנשים כמותה. סיפור דומה אירע השבוע בחברת סיטיפס, המפעילה את הרכבת הקלה בירושלים וממשיכה את שורת המחדלים והבעיות שזאת מעוררת לתושבי ירושלים. למרבה ההפתעה, במקרה המקומי, נהג הרכבת הוא זה שעורר את המהומה, וההתנהגות המשונה שבה נקט עוד לא זכתה להגדרה.

נהג הרכבת עצר את הרכבת על דעת עצמו וסירב להמשיך בנסיעה. הסיבה: ריח שום שבקע מסל של גבר קשיש שערך קניות בשוק. התלונות לא הגיעו מצד נוסעי הרכבת, שייתכן כי גם להם הפריע ריח השום אך הבליגו. הם, כנראה, הבינו שאותו הקשיש לא יכול לשוב לביתו בדרך אחרת, שכן הרכבת הקלה, השייכת לחברת סיטיפס, בעלת המונופול הכמעט-בלעדי בירושלים, מהווה אמצעי התחבורה הכמעט יחיד בכדי להגיע לכמה מקומות בעיר.

התנהגות הנהג אינה מפתיעה בהתחשב בתקריות הרבות שכבר קרו ברכבת, ובקנסות שהוטלו על נוסעים בשל טעיות של מפעילת הרכבת. הרי זאת הדרך המהירה והטובה ביותר להחזיר את עלויות הפעלת הקווים. ואם כבר יש לסיטיפס שליטה על התחנות בעיר, דרך טובה יותר להימנע ממקרים כאלה תהיה פשוט לא להציב תחנות ליד מקומות "מסריחים" כמו השוק. (ניר חסון)

מי שלא קופץ אדום

השבועיים האחרונים היו שבועיים מאוד מרגשים עבור חובבי הכדורסל שבנינו. סדרת רבע הגמר המטורפת שבין מכבי ת"א לפנאתנייקוס, התחילה עם פתיחה מוחצת ליוונים, המשיכה בקאמבק ענק לצהובים, משם נדדנו לחגיגה גדולה בנוקיה, חווינו פספוס עצום במשחק הרביעי, ולבסוף, צפינו בקרב טיטאנים שנותר צמוד עד לשניות האחרונות. בשיא המתח, 5.2 שניות לסיום, סימסתי לחבר טוב וצהוב שרוף בכדי לבדוק מה מצב הלב שלו.  

היה פה הכל- מתח, אקשן, כדורסל טוב, חבורת גברים שנלחמת בחירוף נפש על כל כדור. בכל פעם שנדמה שלקבוצה אחת נגמר האוויר, הם מצאו את המומנטום לחזור אליו, עד שלבסוף, בתום סדרה שתיזכר כאחת הגדולות בתולדות מכבי, אובראדוביץ' וחבורתו לקחו את הכרטיס לפיינל-פור. זאת רגע לפני שהשמש תשקע על האימפריה היוונית, שתרד בסוף העונה מנכסיה בשל המשבר הכלכלי שאופף את יוון. ברכות לזוכים הירוקים, סופרלטיבים לצהובים, וכובעים להוריד בפני מאמן מכבי דיוויד בלאט.

אני מוריד את הכובע, כי אף מאמן לא היה מצליח להוציא מהחברה הזאת את מה שבלאט הוציא מהם לאורך העונה. אף אחד גם לא ציפה שהם יהיו במרחק שבריר נגיעה מארבעת הגדולים באירופה, אחרי שכל מה שיכול היה להשתבש בסגל עבור המאמן, השתבש- בורג חשוב בקבוצה שברח לאן.בי.איי לפני תחילת העונה (ג'ימי פארגו), אטרקציה מהליגה הטובה בעולם שנעלם בעיצומה של העונה והותיר חור עצום בקבוצה (ג'ורדן פארמר), סנטר שברירי פיזית ומנטאלית (סופוקוליס שחורציאניטיס), אגדת כדורסל מזדקנת שהוחתמה בניגוד לרצונו (תאודורוס פפלוקאס), החתמות כושלות (שון ג'יימס) וסגל שפשוט לא הצליח לשחזר את היכולת האדירה מהעונה שעברה. תוסיפו לזה השתתפות במפעל שלישי בדמותו של הליגה האדריאטית המגוחכת ולו"ז משחקים אינטנסיבי, וקיבלתם מתכון לאסון מפואר. 

לאורך כל העונה הקבוצה נראתה לא יציבה, כמו מגדל שמט ליפול והדבר היחיד שמונע ממנו מכך זה כמויות אדירות של איזולירבאנד. איכשהו, בלאט לקח את הפאזל הלא ברור הזה, ויצר חבורה של לוחמים. שחקנים עם מחויבות ונחישות להשקיע גלונים של דם, יזע ודמעות, ולא טיפה פחות. מהסדרה הזאת ניתן היה ללכוד את רגעיה היפים ביותר של מכבי העונה, ובפרט של כמה שחקנים שהתעלו על עצמם מעל ומעבר, כמו דיוויד בלו ויוגב אוחיון, שחקן שצריך להוביל את הקבוצה הזאת בשנים הקרובות.

בסופו של דבר, זה לא הספיק אתמול מול פנא, אבל בסיכומה של סדרה שראויה לחותם קלאסיקה, לא רק שמכבי שבתה את לבי כפי שלא שבתה מזה זמן מה, גם נזכרתי גם למה אני כל כך אוהב את הספורט הזה. (בן אליעד)

כבר לא ילד

במהלך החודש הקרוב, יציין ערוץ 8 עשרים שנה להקמתו, ואני חושב שיהיה יותר מן הראוי להקדיש כמה מילים חמות על אחד הערוצים היותר מוצדקים על גביי מרקע הטלוויזיה שלכם (אלא אם כן יש לכם לווין). הימים הם ימי העידן הרב טלוויזיוני- היצע של מאות ערוצים, שמשדרים בעיקר עוד מאותו דבר. זהו עידן בו כל כוכב ריאליטי זוכה לדקות פריים טיים תוך כדי שאנחנו זועקים "רד מעל מסך הטלוויזיה שלי", עידן שבו הרשות הציבורית הזניחה את תפקידה כעמוד תווך לעשייה טלוויזיונית מקורית. בעידן שכזה ערוץ 8 הוא אי של שפיות בים של שיממון.

מה שהתחיל בתוך ערוץ נישה קטנטן שהשתמש בקלטות ישנות של האוניברסיטה הפתוחה כפילרים, הפך בחלוף השנים לפרח במדיה הטלוויזיונית שנמצא בסכנת הכחדה- ערוץ שמאפשר את המשך העשייה התיעודית הנהדרת של מודי בר-און וענת זלצר(ריבונו של עולם, שמישהו ייתן להם כבר פרס ישראל), תומך בבמאים כמו ארי פולמן לפתוח תיבות פנדורה וסוגיות בקונצנזוס הישראלי שצריכים להיפתח, נותן במה ליוצרים צעירים ומוכשרים שכמהים לחשיפה שכמעט ואינה מוצעת בטלוויזיה המקומית והשמרנית שלנו, וכמו גם לקולות מרחבי הסקאלה של החברה הישראלית. בין אם אלו קולות מוכרים לנו או פחות, כאלה שלא תמיד נעים לנו לשמוע, אבל חייבים להישמע.

נחמד לדעת שלצופה עדיין יש את הפריווילגיה הזאת שנקראת אלטרנטיבה- את האפשרות לבחור לצפות בגמר ה"אח הגדול" (שידוע גם בכותרת המשנה שלו "איך לזכות במיליון שקלים בלי לעשות דבר חוץ מלעשן ולגרבץ") או לצפות בעוד ראיון עומק נפלא של בר-און בתוכנית "הינשופים", מסוג התוכניות  שגורמות לך לצפות בהשתוקקות, ולקרוא בפליאה ובשמחה גדולה- "וואלה! תרבות!". (בן אליעד)

תגובות