מגזין

הכדור הוא הכל

ק"ש בכותרות ולא בגלל הקטיושות, שחקני ברצלונה גורמים למהפכות, והאלימות שוב מרימה את ראשה המכוער. יוסי חלילי סוגר חשבונות

מאת יוסי חלילי. 03-04-2012

 

"אני פשוט קבצן של כדורגל טוב. אני מטייל בעולם, כובעי בידי, וכשאני מגיע לאצטדיון אני מתחנן: 'רק מהלך יפה אחד, בשם אלוהים'. וכשהכדורגל היפה זוקף את ראשו, אני מודה על הנס שהזדמן בפניי, זאת מבלי שאכפת לי באיזו קבוצה מדובר או איזו מדינה הציעה לי אותו..." (אדוארדו גלאנו)

 

למרות המשתמע משמו, הטור הזה הוא לא (רק) טור על כדורגל. התשוקה ליופי עומדת במרכזה של כל אמנות וכמו בכדורגל גם במוסיקה אנו מחפשים תמיד את הניצוץ, הריגוש, אותו האלמנט שמחבר אותנו באופן מושלם לרגע אחד טהור. את התשוקה הזו ננסה למצוא כאן, בעזרת סקירה של רגעים נבחרים ממגוון הליגות וההתמודדויות של עונת 2011/12, שיתובלו בקטעי מוסיקה חדשים וישנים. המשחק יוצא לדרך.

שריקת הפתיחה

קולולולו! אפשר סוף סוף לברך על המוגמר ולהרעים בצהלולים – עכשיו זה רשמי: קותי הוא הזוכה של ה... סליחה – עירוני קריית שמונה היא אלופת המדינה בכדורגל לעונת 2011/12. הקבוצה המפתיעה של איזי שרצקי ורן בן שמעון עשתה היסטוריה כשהביאה את התואר היוקרתי ביותר של הכדורגל הישראלי בפעם הראשונה לקריית שמונה, ועשתה את זה בסטייל. לאורך כל העונה היא השכילה להיות הקבוצה היציבה ביותר, שיחקה כדורגל שהלך והשתפר ככל שהתקדמה העונה ואופיינה מעל לכל בלכידות וקבוצתיות שחסרה כל כך אצל היריבות. גם החריקות בשבועות האחרונים והסכסוכון בין הבעלים למאמן לא יוכלו לגרוע מההישג הגדול והמרגש של הקרייתים, בעיקר משום שאף אחד לא ציפה לו, בוודאי שלא בתחילת הליגה. עם תקציב מוגבל וללא שמות גדולים אלא שחקנים שלמרביתם תהיה זו האליפות הראשונה בקריירה, הצליחה הקבוצה שזו לה בסך הכל העונה הרביעית בליגת העל להפסיד רק 3 פעמים (עד כה) מתוך 32 משחקים, לייצר רצף של 25 משחקים ללא הפסד (ובתוכם 17 ניצחונות) ולשמור על פער גדול מספיק מהמקום השני במהלך קרוב לחצי עונה. בחלק מהטענות שכבר נשמעות ומתרצות את הזכייה הזו בחולשתן של הקבוצות הגדולות וברמה הכללית של הכדורגל הישראלי בעונה האחרונה עוד ניגע בהמשך, אבל עכשיו נדמה שזהו הזמן להסיר את הכובע, להיות שותפים להיסטוריה ולברך את האימפריה של ק"ש, רב"ש ושרצקי. 

מחצית

ומהאלופה הישראלית החדשה לליגת האלופות, בה היא עתידה להשתתף בשנה הבאה. עד שזה יקרה, נסתפק במשחק הגומלין בשלב רבע הגמר של המפעל הערב, בו תארח ברצלונה את מילאן האיטלקית. אחרי 0:0 במשחק מרתק בשבוע שעבר תגיע הטוענת לכתר של הסרייה A לקמפ-נואו בכדי לנסות ולהדיח את האלופה המכהנת של הליגה. בארסה מבחינתה תרצה לשחזר את ההישג מהשנה שעברה ותצטרך לעשות זאת ככל הנראה ללא עמוד התווך במרכז השדה שלה, צ'אבי הרננדז, שלא התאמן אתמול ונמצא בספק גדול למשחק. מי שדווקא יעלה על הדשא באצטדיון הקטלוני, בפעם הראשונה מאז עזב אותו בטונים צורמים, הוא זלאטן איברהימוביץ' המפציץ של מילאן, שבכדי להוסיף קצת שצן למדורה גם הטיל בספק את לחיצת היד שלו עם גווארדיולה איתו יש לו חשבון ישן. כך או כך, עם צ'אבי או בלי זלאטן, את המפגש הזה לא כדאי לפספס ונראה שמי שתישאר לעמוד בסופו, תלך כבר עד הסוף. 

ממשיכים עם שחקני ברצלונה, שהם, כפי שניווכח מיד, הרבה יותר מסתם שחקני כדורגל. את הידיעה הזו שלחה אלי חברה בשם הדס, ולמרות שעברו כבר שבועיים מאז פרסומה, היא ככל הנראה עדיין רלוונטית. מסתבר שכלי התקשורת הממלכתיים בסוריה מצאו את האשמים במהומות האלימות במדינה, ואלו הם לא אחרים מאשר מסי, אינייסטה ושאר החניכים של פפ גווארדיולה. בפינה ששודרה בטלוויזיה הסורית ועסקה בסילוף העובדות של הסיקור התקשורתי של המהומות, הוצגו מערכי הקבוצה של ברצלונה כשהם פרושים על המגרש ומשמשים, כך לפי הערוץ, מפה סמויה של נתיב הברחות הנשק למורדים. ליאו מסי מוצג כטרוריסט, בעוד שחקני ריאל מדריד היריבה הינם המכשולים הנקרים בדרכו להעברת משלוח הנשק. שער של הקבוצה אגב, מסמל את הגעת המשלוח אל היעד. לא מאמינים? הנה, תראו:

זמן פציעות

כל כך חבל שזה מגיע דווקא בשבוע שבו קבוצה קטנה מהפריפריה זוכה באליפות היסטורית שאמורה לספק קצת תקווה ועתיד טוב יותר לכדורגל הישראלי, אבל הקטטה האלימה בסיום המשחק בפתח תקווה בשבת האחרונה מחסלת כל סיכוי שכזה. שבוע אחר שבוע, והאייטם של זמן הפציעות כאילו מחכה כבר מוכן מראש: פעם אלו קריאות גזעניות, פעם זריקת חפצים ומוטות למגרש, לפעמים יריקות וקללות בין שחקנים ולפעמים כתובות נאצה בליווי כמה רימונים ואמצעי חבלה שנזרקו לעבר בית/רכב של בעלים כזה או אחר. קמפיינים טלוויזיוניים, אינסוף מילים בגנות המעשים האלימים בעיתונות, עונשים כאלה ואחרים של בית הדין – ועולם כמנהגו נוהג. המראות מאצטדיון המושבה היו מזעזעים: מהלומות בין שחקנים שהתפתחו למהומה רבתי, אנשי צוות משתי הקבוצות שמתפרעים על כר הדשא, כשהשיא מגיע בניסיון של קשר הפועל חיפה עלי חטיב לפגוע בדני פרדה שהחל במהומה ובתגובה נראה מאמן השוערים של מכבי פתח תקווה עמי גניש נוגח בפניו של הקשר. אם זה לא מספיק, מצטרף גם חבר הקבוצה הנכבד יגאל ממן ובועט בפניו של חטיב בעוד זה שרוע על הדשא, ולמעשה מציג את פניו האמיתיות של הכדורגל שלנו ואת הצורה שבה הוא מתקיים ומתנהל. זה נגמר עם פינוי לבית חולים וכמה שיניים שבורות, אבל בראייה קצת רחבה יותר מה שנשבר באמת הוא הלב. פשוט נגמר לי מהכדורגל הישראלי שמוכיח בכל פעם מחדש שהוא מקדש בריונות, מעודד כוחניות, לא מספיק בוגר, לא מספיק אינטליגנטי, לא מנוהל בידי האנשים הנכונים, לא נקי משחיתויות, לא חף מקומבינות, לא נעים לצפייה ואולי גם לא ראוי. די לשמוע את התגובות של הלוזונים ועורכי דינם שטוענות כי "בכל משחק כדורגל יש כמה נגיחות" ושמאשימות את חטיב בהתחזות, די לשמוע מנגד את החברים מחיפה שלא מבינים שגם להם יש חלק במה שקרה שם על כר הדשא, די לצפות בהתנהלות המגוחכת של בית הדין שצריך לחכות למסמכים ואישורים כדי לדון ולהעניש, די להרגיש מעל כל זה את צילו המאיים של יו"ר ההתאחדות ובמילה אחת – די. ועזבו את הרמה הירודה של הכדורגל עצמו. עם זה עוד אפשר להסתדר איכשהו. אבל כש"הליגה השישית בטיבה באירופה" מספקת בכל שבוע אירוע אלים ומכוער שמשמש רק הקדמה לזה שיבוא בשבוע שלאחריו, גם לאוהדים הגדולים ביותר שלה כבר אין מילות נחמה. כי הכדורגל הישראלי, קצת כמו אהובה שמועלת באמון שוב ושוב, עשה מספיק נזק בכדי שיהיה קשה מדי לסלוח לו. וגם אם זו אהבת אמת, כזו שחזקה מכל מכשול, משהו שם כבר לא יחזור להיות כמו שהיה בהתחלה. כמו פעם.

תגובות