מגזין

דבר המערכת

טור מערכתי שבועי חדש. השבוע: מדוע הנצחון של מופז הוא לא חכמה? איפה הסתתר דון דרייפר? ואיזו אפליקציה משגעת את כולם?

מאת קול הקמפוס. 30-03-2012

תגיות: שישי, דעות, סוף שבוע, מערכת

 

דמעות של אושר: מופזדמעות של אושר: מופז

אנחנו צרכנים כבדים במיוחד של כל הקשור לעולם התקשורת. מודים. בכדי להפוך את ההתעסקות הבלתי פוסקת הזו לתוצאה חיובית, החלטנו לשתף אתכם בכל מה שעניין/ריגש/הצחיק או הכעיס אותנו במהלך השבוע.

Great Success

ברכות לשאול מופז- גם קיבל את המנדט לראשות מפלגת קדימה, וגם השלים על הדרך מהפך תדמיתי א-לה 'רבין'- מגנרל בדימוס עם הבעת פנים קפואה לדובון אכפת לי חם ומחבק עם האצבע מונפת אל-על המודיע לכל עבר 'אני אנהיג,אני אוביל, אני אנהל' השאלה היא עם מה.

מפלגת קדימה היא מפלגה שנראית נכון להיום בדרך האיטית, אך הבטוחה להתרסקות – גוף פוליטי שמורכב בחלקו מחבורה של פוליטיקאים שרצו ליהנות בזמנו מהמוג'ו של הפוליטי של אריק שרון, רגע לפני שנפל למשכב, וכיום נותר שבור, מפולג וחסר אג'נדה או מסורת שמאפשרת לבוחר הממוצע להזדהות איתה. אתם שמאל? ימין? קפיטליסטים? סוציאליסטים? איך אפשר לתמוך במפלגה שאפילו היא בעצמה לא יודעת מה האידיאולוגיה שלה?

הייתם מצפים מהמפלגה הגדולה ביותר בכנסת להראות נוכחות במשכן, אבל לאורך שלוש השנים האחרונות, קדימה תפקדה כאופוזיציה אימפוטנטית- ליברמן ממאיס אותנו על כל העולם, שטייניץ מעמיס עוד ועוד נטל על מעמד הביניים, נתניהו מסובב את כולם על האצבע הקטנה. מפלגת קדימה, וציפי לבני בפרט, היו כלא נראים אל מול ההתנהלות השערורייתית של הממשלה. גרוע מכך , כשהציבור החל ליזום את המאבקים הציבוריים כנגד יוקר המחייה והדרת הנשים, לבני ניסתה לתפוס טרמפ בהצהרות פופוליסטיות, מה שהציג אותה ואת כל מפלגתה באור מגוחך.

עם זאת, מפלגת קדימה בכוחה ובנוכחותה עדיין יכולה להוות אלטרנטיבה ראויה אל מול מפלגת השלטון- למפלגת העבודה ייקח שנים עד שתצליח להשתקם מעיי החורבות שהותיר אחריו אהוד ברק. את יאיר לפיד, המרענן הרשמי של החורף, עדיין קשה לקחת ברצינות, בהתחשב בזה שנכון לעכשיו, הוא לא מחדש בדבריו ובנאומיו שום דבר שכבר לא נאמר על ידי הטוקבקיסט הממוצע. כעת, זאת אולי ההזדמנות האחרונה של קדימה להותיר חותם ולשדר רלוונטיות, פן תתנדף לחלוטין מהמפה הפוליטית. אז שאול, מברוק והכול, אבל הזמן למעשים החל-  אחה את השברים, גבש אג'נדה מפלגתית ברורה, ותראה לציבור שישנה אלטרנטיבה אמיתית לשלטון. אלטרנטיבה שנדמה שמעולם לא היינו זקוקים לה יותר. אחרת, בבחירות הקרובות, אנשים יצביעו לביבי. לא כי הם תומכים נלהבים, אלא פשוט כי אין להם פתק אחר לשים בקלפי. (בן אליעד)

Honey, I'm Home!

צללית שחורה מאוירת, מביטה אל עבר משרד מאויר, כשברקע מתנגנת נעימה אינסטרומנטלית. זה כל מה שהיה צריך לקרות בכדי להפוך אותי למאושרת בתוך שניה. כמעט שנה וחצי חיכיתי לפרק הבכורה של העונה החמישית של מד מן, ככל הנראה הציפייה הכי ארוכה בחיי לכל דבר מכל סוג.

אם כך, אין צורך לציין שהציפיות היו ברמה כמעט בלתי אפשרית. כנראה מתוך רצון לפצות את המעריצים המורעבים לעוד, יוצרי הסדרה שחררו פרק בכורה באורך שעה וחצי, מה שתומך ברצונם המתמשך להשוות לסדרה איכויות של יצירה קולנועית. אין ספור מילים כבר נשפכו על ארוע המדיה הזה ברחביי העולם, שהצליח אפילו לשבור שיאי צפייה לסדרה בארה"ב. נדמה שקיבלנו בחזרה את הדמויות אליהן כה נקשרנו, את עבודת הארט המרהיבה (שסוף סוף מיצתה את אפרוריות הפיפטיז והחלה להתכתב עם הצבעוניות המרגשת של הסיקסטיז) ואת כריסטינה הנדריקס, פלא העולם השמיני- אבל משום מה, משהו הרגיש מעט שונה. פתאום היה כיף. מה זה כיף? צבעוני! מה זה צבעוני? מצחיק! היה מצחיק. במד מן. כל צופה אדוק של הסדרה יודע שזה לא המקום לפנות אליו בכדי לצחוק בכל רם, ובכל זאת.

טרם נכחתי בפגישת מחזור, אבל יש לי תחושה שככה זה מרגיש. החזרה לעולמם של עובדיי חברת 'סטרלינג-קופר-דרייפר-פרייס', הביאה עמה תחושה אדירה של נוסטלגיה בתוך נוסטלגיה, מעין Catching up עם דמויות וירטואליות שלמרות הבקיאות העמוקה שלך בנבכי נשמתן, הן מצידן כלל אינן מכירות אותך בחזרה. כל החמימות הזאת גרמה לי להבין שני דברים. האחד, אני אוהבת טלוויזיה הרבה יותר מדיי. השני, זה לא באמת משנה מה מת'יו ווינר היה מציג בפניי, אני כבר שלו לנצח (יותר נכון של דון דרייפר, אבל מילא).

סיימתי את הצפיה בפרק עם חיוך ענק על שפתיי וחשש קל בליבי. המאפיין העיקרי שהופך את מד מן (כמו גם את הסופרנוס, עמוק באדמה והסמויה) לסדרת מופת, הוא השקט. אותו מרחק אדיר בין הדרך בה הדמויות מתנהגות, למה שבאמת מתחולל בתוך נפשן ומוחן. בשקט הזה טמון הקסם שבטלוויזיה, וזהו גם המרכיב הממכר ביותר לגביה. פרק הבכורה בו צפיתי היה הכל חוץ משקט. לפתע כל הדמויות חשו צורך לשתף אותנו בתחושותיהן, מחשבותיהן ודעותיהן (כנראה שגם הן התגעגעו), ואני נותרתי עם מעט מעוד חומר למחשבה.

מהכרות של ארבע עונות עם מת'יו ווינר, אני נוטה להאמין שלפני שנשים לב, דון כבר יחזור להיות אכזרי ומהורהר, ג'ואן תחזור לשלוט ביד רמה במשרדיי החברה, ובטי תחזור להיות כלבה קרת לב. העיקר שתחזור. ושלא יעזבו אותי שוב אם אפשר. תודה. (חולית בלאו)

חתיך גם מאחור: דרייפרחתיך גם מאחור: דרייפר

!It's a bird! It's a plane! It's Draw Something!

השבוע, כשחיכיתי שיתחלף הרמזור לירוק, עצרה לידי במכוניתה אישה חמודה בסיביבות גיל ה30 ונראתה מרוכזת לחלוטין בציור משהו לא ברור על גבי מסך האייפון שלה. יכולתי לבהות כרצוני, כי היא פשוט לא הורידה את העיניים מהמסך. אותה אישה שיחקה ב“Draw Aomething", אותו משחק ניחוש ציורים, שגורם לאנשים לא לעזוב את האייפון שלהם בתקופה האחרונה. למען האמת, לא ברור לי למה. רק לאחרונה רכשה חברת זינגה את המשחק ב- 200 מיליון דולר לאחר ש-35 מיליון משתמשים הורידו אותה למכשירם.

את המשחק משחקים מול יריב נוסף, כאשר כל אחד מצייר בתורו ציור בהתאם למילה שבחר מתוך רשימה המופיעה. ליריב בצידו השני של המסך נותר לזהות מה פשר הציור. האפליקציה למעשה לא מציגה בפנינו משהו שלא היה מוכר לנו לפניה, ואני בטוח שכל אחד מאיתנו שיחק בילדותו את אותו המשחק, רק שבמקום לצייר על מסך, ציירנו על דפים. 

אז כמובן שיש משהו מרגש בלצייר על מסך מגע, ובאפשרות לשחק מול כל מתמודד גם אם הוא לא נמצא בקרבתך, אבל בסופו של דבר זאת לא הטכנולוגיה שאמורה לרגש אותנו, בעיקר כי כבר הספקנו להתרגל לכל זה.

האתגר שאני מצאתי במשחק, הוא השימוש המוגבל בצבעים, שקצת מקשה על תהליך הזיהוי. בהחלט לא מספיק בשביל להסביר את גודל התופעה.

אז מישהו מוכן להסביר לי על מה כל ההמולה סביב המשחק? (ניר חסון)

צייר לי כבשה: Draw Somethingצייר לי כבשה: Draw Something

תגובות