מגזין

הכדור הוא הכל

יוסי חלילי מחפש את הכתומים, מפרגן לאדומים, ומגן על הצהובים-שחורים. טור כדורגל צבעוני במיוחד

מאת יוסי חלילי. 27-03-2012

 

"אני פשוט קבצן של כדורגל טוב. אני מטייל בעולם, כובעי בידי, וכשאני מגיע לאצטדיון אני מתחנן: 'רק מהלך יפה אחד, בשם אלוהים'. וכשהכדורגל היפה זוקף את ראשו, אני מודה על הנס שהזדמן בפניי, זאת מבלי שאכפת לי באיזו קבוצה מדובר או איזו מדינה הציעה לי אותו..." (אדוארדו גלאנו)

 

למרות המשתמע משמו, הטור הזה הוא לא (רק) טור על כדורגל. התשוקה ליופי עומדת במרכזה של כל אמנות וכמו בכדורגל גם במוסיקה אנו מחפשים תמיד את הניצוץ, הריגוש, אותו האלמנט שמחבר אותנו באופן מושלם לרגע אחד טהור. את התשוקה הזו ננסה למצוא כאן, בעזרת סקירה של רגעים נבחרים ממגוון הליגות וההתמודדויות של עונת 2011/12, שיתובלו בקטעי מוסיקה חדשים וישנים. המשחק יוצא לדרך.

שריקת הפתיחה

מאז סוף השבוע ועד אתמול בצהריים חיפשתי ללא הצלחה בעיתוני ואתרי הספורט בארץ שתי מילים: "בני יהודה". במקום זה מצאתי הרבה אחרות – קריית שמונה, היסטוריה, אליפות, צלחת, חגיגות וזיקוקים. אף אחד לא ספר את הכתומים משכונת התקווה, שעשו את כל הדרך לצפון בכדי להוכיח שגם להם יש מה למכור. ולמרות שהכל כבר היה מוכן אתמול במגרש בקריית שמונה לקבלת האלופה החדשה, אחרי 73 דקות של סגירה טקטית מצויינת וכמה הזדמנויות להכרעה פגש הכדור המסובב של שליו מנשה את הרשת של דני עמוס ודחה במעט את החגיגות המתוכננות של הסינדרלה מהצפון. החניכים של רן בן שמעון יכולים אולי להתלונן על שער חוקי שנפסל בטענת נבדל, אבל גם הם יודעים שהם פשוט לא הופיעו למשחק ההכתרה הרשמית שלהם. אולי זה הלחץ מגודל המעמד של שחקנים חסרי ניסיון, אולי המתח סביב היחסים בין הבעלים והמאמן בשבועות האחרונים ואולי סתם, חוסר מזל. בכל מקרה הם לא צריכים לדאוג יותר מדי, גם לא פועלי הבמות ומפעילי הזיקוקים. האליפות תגיע, עוד שבוע. כנראה.

מחצית

בינתיים, כשכאן הכל סגור וידוע, המתח בצמרת האנגלית נמשך עם עוד פרק בדרמה ההפכפכה של המנצ'סטריות. התכולים של הסיטי שוב לא עומדים בלחץ עם תיקו מאכזב מול סטוק, שכבר הובילה בזכות שער נדיר ביופיו של פיטר קראוץ' (הימור שלי – שער העונה של הפרמייר ליג). מנצ'סטר יונייטד כרגיל מנצלת את המצב, מנצחת את פולהאם באולד טראפורד ונוטלת את ההובלה עם שלוש נקודות פור. מאנצ'יני עשה לעצמו הנחה ולא הגיע למסיבת העיתונאים שלאחרי המשחק ובקבוצה שלו הסבירו כי "הוא היה עצבני ורצה להירגע קצת". אולי הוא צריך לקחת דוגמא מאחד, אלכס פרגוסון, שאמר השבוע שהקבוצה שלו מצויידת בשחקנים הנכונים ושהיא הגיעה לשיא בדיוק בזמן. הוא לא שכח גם להקניט קצת והוסיף ש"עכשיו אנחנו בפסגה וזה נהדר, זה מקנה לנו גם יתרון פסיכולוגי. אני בטוח שעכשיו אנחנו מוכנים ויכולים להפעיל את הלחץ על מנצ'סטר סיטי". מאנצ'יני כבר בלחץ.

ואם כבר מאמנים, אי אפשר שלא להתייחס לקרב הכי מעניין בליגה הספרדית – הקרב בין גווארדיולה למוריניו. בזמן שמסי שובר כל שיא אפשרי (מזל טוב ליאו) ומאבק האליפות נפתח מחדש, מרתק לבחון את המוחות שמובילים את שני המועדונים הגדולים של הליגה, ואולי של הכדורגל העולמי. בעוד ז'וזה מוריניו נחשב, על אף הצלחתו הבלתי ניתנת לערעור, לאחד המאמנים השנואים בתבל ומזוהה עם משחק טקטי והגנתי (לא תמיד בצדק), בכיינות, רמאות ובעיקר יהירות מרגיזה, משמש פפ גווארדיולה כאנטיתזה מוחלטת ונחשב לקונצנזוס אהוב ומוערך למרות גילו הצעיר. הוא שימש כקפטן ושחקן מרכזי בקבוצה אותה הוא מאמן כיום, זו שמשחקת את הכדורגל היפה בתבל זה מספר שנים, הוא תמיד ידבר ברוגע ובכבוד ונראה שהוא פשוט אדם טוב. אולי בגלל זה ניבא השבוע נשיא בארסה הקודם לאפורטה ש"פפ יהיה הנשיא הבא של ברצלונה". בינתיים, נראה שמאבק האיתנים הזה בין המאמנים משרת היטב את הליגה הספרדית ואת העניין בכדורגל שמגיע ממנה. והכי חשוב, שכל אחד יהיה נאמן לעצמו.

זמן פציעות

רק פרגנו להם בשבוע שעבר ושוב אוהדי בית"ר ירושלים מעורבים בצרות. והפעם – קטטה אלימה בקניון מלחה בירושלים בין אוהדים לעובדי הקניון הערבים שהתפתחה לאחר חגיגות הניצחון בשבוע שעבר על בני יהודה. הכותרות באתרי החדשות נהנו לבשר על התפרעות המונית על רקע גזעני, אחמד טיבי האשים את אוהדי ה-KKK בפוגרום וגדעון לוי מ"הארץ" אפילו הצליח למצוא את הקו המחבר בין הקטטה הזו לרצח המתועב בטולוז. אז בואו נעשה סדר – אני לא אוהד בית"ר, לא הייתי וכנראה גם לא אהיה. וכן, חלק מאוהדי הקבוצה אכן מחזיק בדעות גזעניות מסוכנות, כאלה שלא איפשרו החתמה של שחקן ערבי מאז הקמתה ועד היום, ושהובילו לעוד מספר לא קטן של מעשים מכוערים ובזויים. אבל - מהסרטון שפורסם בכל הכתבות נראים האוהדים, מרביתם נערים צעירים,  כשהם חוגגים ותו לא. שרים את שירי העידוד של הקבוצה (שכוללים, לצערנו, גם שירים גזעניים כנגד ערבים), קופצים ורוקדים בדרכם הבהמית של אוהדי כדורגל בישראל, אבל לא יותר. אף אחד לא יודע מה קרה שם לאחר מכן ומדוע, עד שלא יתבררו תוצאות החקירה המשטרתית. זה לא הפריע לכמה דעתנים, שהרשו לעצמם להזדעק ולשלוף את השד הגזעני והתבססו על עדות ראייה שטענה כי מספר רב של אוהדים התנפל על עובדי ניקיון ערבים והכה אותם באכזריות. הם רק לא הזכירו באותה נשימה כי ישנן גם עדויות אחרות, שטוענות כי מי שהתחיל בקטטה היו דווקא עובדי הקניון שהגיעו עם מקלות בכדי למחול על כבודם בעקבות הפגיעה המילולית, ושלמעשה המריבה נסתיימה ללא אלימות פיזית (על פי עדויות בתכנית הספורט ברדיו 103). השירים המרגיזים הללו אגב, הם אינם מנת חלקם הבלעדית של הבית"רים כלל וכלל – בשבוע שעבר תועדו אוהדי אשדוד כשהם שרים "מוות לערבים" וכמי שמבקר במשחקי הכדורגל המקומיים מדי פעם יוצא לי לשמוע את הקריאות הללו בעוד כמה מגרשים. שלא יהיו אי הבנות - זוהי תופעה מכוערת, מסוכנת, כזו שפושה במגרשי הכדורגל בארץ (ובעולם) ודורשת טיפול וענישה. אך מכאן ועד הקישור למעשה רצח על רקע גזעני הדרך עוד ארוכה. חשיפת הפרשה הינה דבר ראוי, במיוחד לאור העובדה שלא הוגשה תלונה על ידי אף אחד מהצדדים המעורבים, מה שהיה גורם להיעלמותה מסדר היום. אך נדמה לי שמשום מה, אולי בכדי להעלות את מספר הטוקבקים שמופיע למטה, מיהרו בעלי העטים המושחזים לקפוץ על העגלה הגזענית ולעשות בה שימוש מיותר בעוד דם הקורבנות מצרפת עוד לא יבש, שכן לטעמי, הבעיה נעוצה בכלל באופיים האלים (ולאו דווקא הגזעני) של אותם אוהדים מכים לכאורה. לצורך העניין – גם אם היה נקלע למקום ישראלי אוהד הפועל תל אביב (או כמה) ומנופף בדגל הקבוצה אל מול החוגגים החוליגנים – גורלו היה דומה. בגזענות, כמו באלימות, יש לטפל ביד קשה. בואו רק לא נזנה את המושג ונעשה חסד עם רוצחים מתועבים.

תגובות