מגזין

New York, I Love You But You're Bringing Me Down

דניאל קיסלוק פקד את פסטיבל הג'אז ה- 23 בתל אביב ונזכר שלפעמים פחות, זה יותר

מאת דניאל דוני קיסלוק. 26-02-2012

תגיות: ג'אז, דניאל קיסלוק, ניו יורק, פסטיבל הג'אז, רביעיית האורגן של ווין אסקופרי, אבי רוטבארד

 

צילום: Claudio Casanova/ AAJitaliaצילום: Claudio Casanova/ AAJitalia
'כל מי שמבין ג'אז, יודע שאי אפשר להבין את זה. זה כל כך מסובך, שזה מה שהופך את זה לכל כך פשוט' אמר פעם יוגי ברה, פרשן בייסבול וחובב ג'אז מושבע. מילים אלו יכולות להסביר (או לסבך) במדויק את ההרגשה עמה יצאתי מביקורי האחרון בפסטיבל הג'אז בתל אביב. 
הפסטיבל התקיים השנה זו הפעם ה-23 ולו קילומטרז' של מוניטין והצלחה, גם בצל פסטיבל הג'אז בים האדום המייצג את ישראל כשגריר תרבות בזירה הבינלאומית. גם השנה, תל אביב הציעה מגוון רחב של הופעות המציגות מוזיקאים ישראלים מהשורה הראשונה לצד כאלה בעליי שם בינלאומי. 
בתור נגן ג'אז חובבן בעברי הלא רחוק וחסיד ז'אנר האילתורים, נרגשתי לראות הופעת איכות בארץ ולקח לי לא מעט זמן לבחור הופעה מסקרנת מתוך תוכניית ההופעות של הפסטיבל. הבחירה נפלה על רביעיית האורגן של הניו יורקי המבוקש, ווין אסקופריגם בגלל תיאור הג'אז שלו כגרובי ומלא בסול וגם כי זו הייתה ההזדמנות שלי לשמוע בפעם הראשונה בהופעה חיה את הצלילים הנדירים של אורגן ההאמונד העתיק.

הגעתי לסינמטק שנראה גדוש בחובבי ג'אז מבוגרים עד מבוגרים פלוס, כשביניהם מתרוצץ הדור הצעיר של הג'אזיסטים. דוכני אוכל ויין, מופע חינמי ברחבת הכניסה, ביחד עם עיצוב מחודש וסאונד איכותי שיצא מאולמות הסינמטק המחודש, סיפק חוויה מלאה לפסטיבל "אינטלקטואלי" בשיא הדרתו.
האולם מלא, וההופעה מתחילה באיחור אופנתי. אסקופרי, נגן סקסופון טנור גבוה-מימדים ובעל מודעות עצמית גבוהה, כמצופה מנגן ג'אז ברמתו, פותח את המופע עם נגני הליווי שלו בקול תרועה ומציג שתי יצירות מורכבות שמנעו ממני להשתלב באופן טבעי בהאזנה. אבל אט אט התחלתי להתמקד ולהתאים צבעים לצלילים, וכל צבע קיבל תפקיד. התחלתי סוף סוף לראות את התמונה הגדולה. 
אסקופרי, שהלחין את רוב היצירות יחד עם עמיתו הישראלי אבי רוטבארד, הראה שליטה טכנית מעולה, ומשיר לשיר התחדדו צלילי הסקסופון לסאונד מושלם. עם זאת, הלחן הציק לי לא מעט. הוא היה לעתים מסורבל, מהיר, חסר מסגרת ואוונגרדי. בניגוד גמור לתיאור המסקרן והפשוט של התוכנייה שתיארה את המוסיקה של אסקופרי, הוא גם היה לחלוטין ללא גרוב.
היחידים שהצליחו להחסיר בי פעימה לא פעם היו פאט ביאנקיני, נגן האורגן העתיק 'האמונד', שכל סולו שלו היה שמימי וסקסי ואיתו ג'ייסון בראון על התופים שהחזיר את הגרוב מידי פעם למחול השדים של הלחן. 
נקודה נוספת שהעיקה עליי הייתה חוסר החיבור של נגן הגיטרה הישראלי אבי רוטבארד, שתואר כשותף מרכזי להצלחתה הגדולה של רביעיית האורגן של אסקופרי. רוטבארד נשמע חד וטכני מאוד, וחסר את הנשמה הג'אזיסטית האמיתית.

למרות איכויות הסאונד והרמה הגבוהה של הנגנים התאכזבתי לגלות שמדובר בג'אז מתנשא, מורכב מאוד ומאתגר בהבנתו. ללא ספק היו לא מעט רגעי נחת שריגשו, וכן מצאתי הנאה בהאזנה לג'אז ניו יורקי מעניין ברמה גבוהה. אך קשה לי להאמין שמרבית הקהל נהנה מכלל המופע. היו מספר יצירות נהדרות, כייפיות ומענגות, אך הן היו מעטות. נדמה שלהקשיב למופע אוונגרדי שכל יצירה בו ארכה כ10 דקות במשך קרוב לשעתיים גרע מעט מהקסם של הג'אז אחריו חיפשתי.

תגובות