מגזין

זה גבהים זה?

אסף בן קרת יצא לצפות ב"אנקת גבהים" וחזר מאוכזב. לא רק בגלל הסרט

מאת אסף בן-קרת. 20-02-2012

תגיות: אסף בן קרת, פסטיבל הקולנוע הבריטי, אנקת גבהים, אנדראה ארנולד, אמילי ברונטה

 

קתרין, גרסת 2012קתרין, גרסת 2012

נתחיל בפרטים הטכניים: הסרט "אנקת גבהים", היה הראשון שצפיתי בו בסינמטק תל אביב החדש, וככל הנראה כך היה גם עבור חלק נכבד מהקהל. טקס הפתיחה של פסטיבל הקולנוע הבריטי, ששב אלינו לאחר הפסקה של שנתיים, כלל כמה נאומים קצרים וענייניים, מלאיי אושר ותקווה. אולם 3, הגדול מבין השלושה החדשים, מציע לצופה מערכת סאונד טובה, כיסאות מרווחים, מסך גדול ותחושה שסוף סוף, הצופים זוכים לבלות בסינמטק שמגיע להם.

לאחר כל השבחים והנאומים, החלה אחת ההקרנות המביכות שנכחתי בהן בחיי. ההקרנה לא היתה דיגיטלית אלא הקרנת וידאו של 35 מ"מ. כנראה לאור דרישת הקונסוליה הבריטית, מתחת לתרגום בעברית היה גם תרגום בערבית- בהחלט יוזמה מבורכת, אך כתוצאה מכך וכן מהעובדה שהסרט צולם בפריים 4:3 מלכתחילה - התמונה שהוקרנה לצופים היתה קטנה מאוד, בערך 60% מגודל המסך המכובד. זה השווה להקרנה מראה חובבני ומאוד לא מכובד למעמדה, במיוחד בהתחשב ברשימת המוזמנים המכובדת. 

ועכשיו ל"אנקת גבהים". אנדראה ארנולד היא במאית ששווה לעקוב אחריה. בשנת 2005, היא זכתה באוסקר על בימוי הסרט הקצר "צרעה" כששנה לאחר מכן, היא ביימה את הפיצ'ר הראשון שלה- "דרך אדומה". סרט שסחף את פסטיבל קאן וזכה להצלחה גדולה. ב-2009 שחררה את הפיצ'ר השני שלה "מחוץ למים", סרט משובח ביותר שזכה אף הוא להצלחה לא מעטה וגרף כמה פרסי BAFTA. 

סרטיה של ארנולד מאופיינים בריאליזם מחוספס ונוקשה, הסובב סביב מעמד הפועלים קשה היום והעורף. היא ידועה בהעברת מסרים חברתיים לא פשוטים ובתיעוד לא מתפשר את החיים האפרוריים ונטולי הזוהר של בריטניה. היא עושה זאת בדרך נהדרת וחכמה, ולכן ההשוואות בינה לבין במאים כקן לואץ', מייק לי, שיין מדווז ודומיהם אינה מקרית. אם כן, הבחירה שלה ברומן הרומנטי הכה מפורסם של אמילי ברונטה מעוררת לא מעט תמיהה. ארנולד בחרה לעבד את "אנקת גבהים" על פי ראות עיניה. הגישה שלה לטקסט עכשווית מאוד, הרבה פחות "מעונבת" מגרסאות קודמות, כשהמוטיב הריאליסטי הנוקשה מסרטיה הקודמים הוא גם המרכיב הבולט ביותר בסרט הזה.

למי שלא מכיר את העלילה, סיפורנו מתרכז בהיתקליף- בחור שחור בגרסתה של ארנולד, הנמצא בודד ועזוב בצעירותו על ידי אב משפחה שמרחם עליו ומביא אותו להתגורר באחוזת "אנקת גבהים" על גבעותיה המוריקות של יורקשייר. היתקליף מפתח מערכת יחסים עם בת המשפחה הצעירה קתרין, אך ברור כי אהבתם לעולם לא תוכל להתממש- לא בילדותם ובטח שלא בבגרותם.

העיבוד של ארנולד אינו כזה שיסחוף אחריו כל אחד. הוא אינו נצמד לקונבנציות הסיפוריות המקוריות, ומתרכז אך ורק בחלקו הראשון של הרומן. בניגוד לסיפור המקורי, הוא אינו מסופר מנקודת מבטה של נלי המשרתת, והוא הרבה יותר מאיים וקשוח ממה שניתן לתאר. ארנולד לא אוהבת להתפשר או לעשות הנחות לצופיה וגם לא לדמויות הראשיות, אותן היא מעבירה מסכת התעללות כואבת ולעתים אף משפילה. קצב הסרט איטי מאוד, כאשר חלקים ניכרים ממנו לא מקדמים את העלילה אלא נעצרים ומתארכים ללא סיבה ברורה לעין. המלל והתסריט דלים מאוד, וחוויותיהן של הדמויות מתועדות בעיקר בעזרת אקסטרים קלוז-אפים שלא תמיד מצליחים להעביר את רגשותיהם הגועשים.

כאמור, ארנולד בחרה לצלם את הסרט בפריים 4:3 – מה שמוביל לתמונה קטנה למדי, שמשדרת קלאוסטרופוביה. בחירה תמוהה נוספת מבחינת הצילום, שלא הופיעה בסרטיה הקודמים, היא צילום שוטים מרובים של חיות בטבע או לפני שחיטה והצגת נופים רבים (לרגע היה נדמה שאנחנו בסרט של טרנס מאליק). בנוסף, ארנולד בחרה לצלם את הסרט ללא פסקול כלל ובתאורה טבעית בלבד (מישהו אמר דוגמה 95?).

כל האלמנטים הללו מספקים לארנולד קרקע פורייה לעבד את הגרסה המאוד לא אופיינית הזו לסיפור הקלאסי של ברונטה. לזכותה ייאמר, כי היא בהחלט מאמצת לעצמה גישה עצמאית לחלוטין המבדילה אותה מעיבודים אחרים. החיסרון הוא, שזה לא בהכרח פועל לטובתה. הצפייה מרתקת, ואני מודה שאני משוחד מעט, אך היא לא נעימה ובסופו של דבר לא מתגמלת. זהו עיבוד נטול רגש, קר ומנוכר. גבעותיה של יורקשייר והאחוזה המבודדת, בליווי העלטה שאופפת את מרבית הפריימים, משחקים תפקיד משמעותי בעיצוב הסרט ומעניקים לו תחושה של ניתוק מהדמויות ומהסיפור. גם השחקנים הראשיים בתפקידי היתקליף וקתרין (בצעירותם סלומון גלייב ושאנון ביר, בבגרותם ג'יימס הוסון וקאיה סקודלריו) לא מצליחים להעביר הופעה שחודרת ועוברת מסך כראוי. המאמץ של ארנולד מוערך בהחלט, אך התוצאה עקרה ומאכזבת.

תגובות