מגזין

מי את לנה דל ריי?

דל ריי היא קינקי-פריקי, היא פסולה, אפלה ,ילדת כאפות, סטיית תקן, טעות אנוש, היא הפוך על הפוך על הפוך. וסליחה אם נפגעתם בדרך

מאת כתבי חוץ. 08-02-2012

תגיות: lana del ray

 

פאקינג וואו! דל רייפאקינג וואו! דל ריי

נכתב ע"י יונתן ליפיץ

בלוגרים אדוקים, מונח שלא מתייחס למיינסטרים בדרך כלל, מיהרו לנפח ולהמליך את הסנסצייה הבאה בעת שיצא הסינגל הראשון "Video Games" וכנראה חשו כמוני (משמיעה ברדיו, טרם ידעתי מראה פניה) – פאקינג וואוו! אם אמשיך עם דימויים רגשיים, אוכל לומר שהחץ נורה, פגע ושמדובר על חץ חץ. הפעם זה לא על Dart שברירי ועדין – אלא כזה עם אימפקט עבה, סמיך ולאו דווקא בר חלוף. בטח שלא בדמות המודל – איזי קאם איזי גו. כך יצרה דל ריי עניין שמגיע ממחתרת ולאו דווקא מנתיבי האינסטנט (לכאורה. ותיכף יורחב עניין "הלכאורה"). אולם צריך להבין שמדובר על מהלך חסר תקדים – בשעה שאדל מפרקת את הגופה של איימי וואינהאוס, ביונסה מוציאה קליפים וריאהנה/בריטני נותנות נון-סטופ להיטים, מגיעה הנפצה לבנה עם שפתיים ושמה עליהן מיוט. הכל באופן יחסי, שכן הבנות האחרות כבר על מסילות טיטניום משומנות כבר שנים ולצורך ההשוואה, הפז"מ הדל ריי קצר בהרבה (עשרות מיליונים מול מאות מיליונים ביוטיוב נכון לכתיבת שורות אלו).

 

נחזור לעניין הלכאורה המתייחס לבלוגרים, מדיה חדשה וכיו"ב. אתקוף מהזווית שלהם תחילה – האם ייתכן כי אותם חנוניי מוזיקה עדכניים בטעם פיצ'פורק המעיטו בכוחם שלהם? האם הצרכנים המעיטו בכוחם? האם ייתכן כי המדיה הקלאסית (טלוויזיה/אתרים/מגזינים גדולים ו"נחשבים") לא רק שאינה רלוונטית, אלא שלעולם לא יהיה מונח מעבר לנקודתי תקופתית אשר ייחשב "מדיה קלאסית"? שכן התמורות מאיצות באופן קבוע ובכל רגע נתון חוקים משתנים. מסקנה : מישהו ניבא נבואה, והיא אכן התגשמה – המדיה הינה הצינור בלבד, התוכן (כרגיל ובסופו של יום) מנצח. לחיזוק טענה זו לא חסרות דוגמאות כושלות של פרסומים נוצצים/שיווק אגרסיבי/קאמבקים מתוקשרים שלא הביאו אותה פגיעה במטרה אותה מייצגת לנה דל ריי. אבסורד שמי שרק שומע עליה כיום (פברואר 2012) , סובביו מתפלאים איך לא שמע עליה כבר קודם. שהרי כבר כתוב בלא מעט מקומות שהיא "מלכת הפופ". לא צריך להיסחף לדעתי ולהכתיר כתרים כה מהר אולם ניכרת ההשפעה של הכתבת השוק, שמורכב בחלקו מבלוגרים מובילי דעה – המדיה החדשה מוכיחה במקרה זה עליונות ולכן זה אבסורד בדימוס.

לנה דל ריי נראית מעולה, אולי אפילו קצת זנותית, אולם זה לא המודל של בריטני/ ליידי גאגא/ מדונה. לא לא, מדובר על מודל וינטג'י כמו ננסי סינטרה. משהו בטעם סיקסטיז, משהו שטרם שוחזר/שועתק. במילים אחרות, לחלק מהשוק האמריקאי כנראה נמאסה המוזיקה השחורה או "זונות הניינטיז" דוגמת בריטני/ גאגא/ קייטי פרי – וכאשר רוקנרול לא ממש נוסק לגבהים חדשים, נוצר וואקום – מישהי נכנסה ומילאה, שלא לומר התגנבה. לנה היא טעם אחר, מוגשת אחרת, מספקת ריגוש אחר, זנותי/סקסיסטי אבל אחר ממה שניסו לספק ב-3-4 עשורים האחרונים לפחות. היא לא מתלבשת/ מתנהגת/ מושכת עיתונות בפרובוקציה המאופיינת לבריטני (גילוח ראש/חשיפת אבר מין, שערוריות וואייט-טראש טיפוסי), ליידי גאגא (הערת סוגריים תיתפס כמיותרת, אין מה להוסיף עליה) ואף קייטי (עירום מלא) פרי או ריאהנה (לולא ג'ייזי ו"מטריה יה יה" לא הייתם יודעים מי זאת) – כולן זולות, ייתכן שאף זולות מדי, וכעת מנסות (או מנסים , המנהלים שלהן) להבין מה לעזאזל קרה פה? האם השתנתה המסורת? בכל מקרה – השוואה בין הכוכבות בשנים האחרונות לזו המוזכרת בכותרת אינה רלוונטית. בכוונה פסחתי לעת עתה על אחת סנסציונית שעליי לגלות שעושה לי את זה לגמרי – אדל.

בדומה לקריית שמונה ומאמנה רן בן-שמעון, אדל היא סינדרלה – אפילו סינדרלה שמנה. נשאלת השאלה, מהי סינדרלה? סינדרלה זה/ו המכוער/ת, זה/ו שלא רק שלא רצית להידמות אליו או אליה, אלא היית מגדיר בתור הסוס הנכה עם היחס הימורים הכי מחורבן. כזה שהיית מעדיף להיפטר מכסף מאשר להמר עליו. ופתאום הוא מצליח לעקוף את כולם, נכה אבל לפניך. גם לאדל טריקים שיווקיים (לצד שירים מעולים) לא פראיירים בכלל: אסטרטגיית העגלגלה/ אנטי כוסית (ראיונות נגד הרזייה, חיטוב ועיצוב הגוף)/ יפה מבפנים/ שברירית עדינה ממש כמוכם, היא עדיין אסטרטגייה של מנהליה ושל בעלי העניין מאחורי – אבל מה? אדל היא סינדרלה, כנה, שמנמנה – אפילו אחת המרוחמות בעולם שכן כמעט ואבד לה המשאב הסינדרלאי האמיתי שלה – הקול שלה. אותה אף אחד לא יחפש, לה כולם יפרגנו. כ-ו-ל-ם. למה? כי האנושות אוהבת אנדרדוג, כי קריית שמונה לא מפריעה לאוהדי הפועל/ בית"ר/ מכבי כיום. כי היא קטנה ויש לה מאמן צנוע, חמוד ושמן – חושבים שק"ש הייתה אהודה לו נחש בשם מוריניו היה מאמן אותה? חוששני שלא.

אם עירוני ק"ש תיקח עוד כמה אליפויות, היא כבר לא תהיה "סימפטית", נכון? היא תצטרף למועדון הגדולות, תיכנס לגוב האריות ותקבל יחס בהתאם. לדל ריי זה קרה מהר מאד. לכאורה, המעבר מסנסציה למאוסה קרה מהר. למה? כי "בניגוד" לכל האמנים השם שלה מפוברק (מה כתוב בת.ז של ליידי גאגא/מדונה/סנופ דוג?), כי היא שמה בוטוקס בשפתיים (שוב, לא מחמיא לה ולא משמש קנה מידה לכלום), כי היא נראית טוב, טוב מאד אפילו – ואין מה לעשות, העיניים מנוקרות – החברה האנושית מתוכנתת כך שלא תוקיע את מי שהיא לא רוצה להיות, אלא את מי שהיא תרצה ולא תצליח להיות.

חייב להתייחס פה למוזיקה: יש לי הרגשה שמבין הפוסלים והלועגים, מעטים שמעו את הדיסק בכדי לשפוט, אך זו אינה הנקודה העיקרית. אחרי ששמעתי את “Born to Die” פעמים ספורות אני נוכח לדעת שהוא בפירוש לא מאסטרפיס. רוב השירים הפופיים לא ממשיכים את הקו הדיכאוני של "תסכול אמריקאי של ילדה לבנבנה" ולא מעבירים משהו שמתקרב לאימפקט של שני הסינגלים הראשונים. לעומת זאת “Summertime Sadness”, שלדעתי יהיה הסינגל הבא, הוא השטח האמיתי בו החלה הזמרת לשחרר חומריה ושם צריכה להתמקד. שימו לב: הקילרים הם דאוןטמפו, מלנכוליים – לא פופ שמח שנוכחנו לראות הצלחתו במשך מספר עשורים. לנה עצובה (למרות שהיא מגה בייב), ואנחנו אוהבים את זה. יכול להיות שזה אמיתי ולכן נוגע לליבנו? גם לא רלוונטי, מי שירצה לעבוד עלינו – יעשה זאת בלי שבכלל נרגיש.

כמי שמעריך את הפרוייקט וכמעט לא חש ריגוש בשנים האחרונות ממוזיקה חדשה אני חושב שהיא באמת דפוקה, גם האופן שבו הופיעה ב-SNL מוציא אותה מוזרה, וכאן הפאנצ': לנה היא פריק, אפילו קינקי-פריקי, היא לא באמת מיינסטרים, היא פסולה, אפלה ,ילדת כאפות, סטיית תקן, טעות אנוש, היא הפוך על הפוך על הפוך – שברה מוסכמות, הביאה אותה בענק ועדיין לא הפכה לקונצנזוס. אותם בלוגרים מתחילת הטור כנראה רק עכשיו מבינים (ולכן מרגישים נבגדים) שלנה דל ריי היא לא האהבה המוזיקלית הגדולה לה ייחלו, אלא הזיון הכי טוב לו יזכו אי פעם.

תגובות