מגזין

Deep Down Below

בהופעה מרגשת ומדויקת, מינימל קומפקט הזכירו לנו שוב למה אנחנו כל כך אוהבים אותם. בן אליעד נולד בעשור הלא נכון

מאת בן אליעד. 26-01-2012

תגיות: מלכה שפיגל, ברי סחרוף, רמי פורטיס, Minimal Compact, סמי בירנבך, 80, מינימל קומפקט, מקס פרנקן

 

צילום: בן אליעדצילום: בן אליעד

בחלומי הייתי בפינגווין, 1985. צפיפות מחניקה, הזרת היא אולי העצם היחידה בגוף שיכולה לנוע, וכל אחד מוצא את הריבוע הדמיוני שלו ורוקד בגבולותיו לאורך כל הלילה. ברקע מתנגן קטע, מהחדש של ניו-אורדר. באוויר סירחון של סיגריות ובירה; אני לוקח נשימה עמוקה ומכניס לריאותיי את הרעל הזה כאילו זהו ניחוח האלים. ב-12 בלילה נכבים האורות- מקס פרנקן מתייצב על התופים, מלכה שפיגל מרימה את הבס, רמי פורטיס בשלבי התקרחות ראשוניים עם הגיטרה באגף השמאלי ועלם החמודות הצעיר ברי סחרוף משלים אותו עם הפנדר-טלקסטר שלו מהעבר השני של הבמה. באמצע ניצב סמי בירנבך עם מגבעת משונה על הראש ומשקפי שמש, עומד דום. פרנקן נותן את האות לקצב, הנשמות מתחילות לגעוש.  

מקץ החלום הגעתי אתמול לרידינג 3, 2012. אסור יותר לעשן במועדונים, עשרות עומדים בקור וממלאים את הגוף בכמות ניקוטין שתספיק לשעתיים, בפנים אופף ריח של פיש אנד צ'יפס; ניחוח מבחיל. ברקע משמיעים טראק לא ידוע ולא קשור בעליל לאווירה של הערב, ואני מנסה להתמקח ללא הועיל עם מוכר מרצ'נדייז על טי-שירט שקרוב לוודאי תהפוך בשבוע אחד ממידה אקסטרה לארג' למדיום. בסביבות 23 הם עולים, טיפה מקומטים ויותר זקנים ממה שאני זוכר מהחלום. פרנקן, חתן יום הולדת 60, נותן את ה-Cue, והלהקה פותחת את ההופעה הראשונה בסיבוב ההופעות הנוכחי שלה עם To Get Inside, מתוך האי.פי הראשון שלהם. החלום והמציאות, שניהם מתארים זמנים שונים וכה מנוגדים, אבל עם מוטיב אחד משותף- בשניהם מינימל קופמקט העיפו אותי מהנעליים שלי.

צילום: בן אליעד

בשנים האחרונות, נדמה שהחבורה רק מחפשת תירוצים בכדי לחזור ולהופיע יחד- לפני שלוש שנים, האיחוד היה לכבוד יום הולדתו ה-60 של בירנבך, וכעת, הוא לרגל כניסתו של פרנקן לעשור השביעי בחייו. לצפות בהופעה אתמול היה כמו לראות פגישת מחזור של חמישה חברים, פלוס קולין ניומן הענק, בעלה של שפיגל, שפשוט עלו לבמה בשביל הכיף. לא בשביל לשלם משכנתא, לא בשביל להגיד 'אנחנו עוד רלוונטיים', לא בכדי להפיח רוח נעורים ששכך; פשוט בשביל לנגן לזכר הימים היפים והמטורפים של בלגיה. והיה אפשר לראות את הכיף, את החיוכים בין כולם, את האנרגיות, את האלתורים בין השירים, את הדינמיקה המוכרת והידועה בין פורטיס וסחרוף שמוביליה למחוזות ידועות של גיטרות מנסרות. הייתה תחושה שאנחנו נמצאים בחזרה פתוחה לעיניי מאות אנשים- הם ניגנו בשביל עצמם, אנחנו היינו שם רק כדי להביט ולהתמוגג עד אושר.

ההיכרות שלי עם ההופעות החיות של מינימל קומפקט התבססה עד אמש רק מקטעי וידאו ישנים ובוטלגים נדירים, אך ממרום גילם נראה שהם עדיין יודעים איך לבעוט. הנוכחות הבימתית של בירנבך עוד דומיננטית, פרנקן ממשיך להשתפר על מערכת התופים, שפיגל עדיין שורטת לנו את הלב עם קולה האפלולי ב-When I Go, סחרוף קלידן לא פחות גדול משהוא גיטריסט. ופורטיס? בימים בהם מנסים למצוא תחליף לנפט האירני המוחרם, אפשר לקחת אותו בחשבון כמקור של אנרגיה בלתי מתכלה.

צילום: חולית בלאוצילום: חולית בלאו

כשכוחם עוד במותנם, החבורה הזאת נתנה סט של שעה וחצי מתוך הרפרטואר שלהם שנבנה מדויק ובהדרגה. מ-Static Dancin' ו- Babylonian Tower המרקידים, דרך Next Next Is Real ו-New Clear Twist הקודרים. בין לבין גם Autumn Leaves המושלם לעונה ו-Dedicated שמצמרר בכל פעם מחדש. הכל הצטבר עד לקליימקס בקאבר הניו-ווייבי של Immigrant Song, שהטריף את הקהל המתחנן לעוד הדרן.

יש משהו מאוד סמלי בכך שמינימל קופמקט התאחדו בתקופה שבה הסצנה האלטרנטיבית בארץ עוברת תהליך התבגרותי של ממש- תקופה שבה איטליז ואסף אבידן עושים חיל מחוץ לגבולותינו, ודור של להקות כמו אומללה ולורנה בי לא חוששים לשאוף לכיבוש מנהטן, ואחר כך ברלין, עוד לפני שהותירו חותמם על תל אביב. הרי אף אחד לא ידע איך לאכול את מינימל כשהם התחילו, אבל היום הם נמצאים בסוג של מעמד מיתי, מושא להשראה כהרכב שפתח את הצוהר מחוץ לביצה שלנו, והעז לעשות ולחשוב בגדול היכן שרבים התפשרו על הבינוני והקטן. שלושה עשורים לאחר מכן, הסאונד שלהם עדיין נשמע חזק ורלוונטי להיום, החשמל שזרם ברידינג רק המחיש את זה. וכל מי שמצמץ ולא הצליח לשים את ידיו על כרטיסים לסיבוב הקרוב שכמעט כולו סולד אאוט, ייאלץ כפי שזה נראה כרגע לחכות עוד שנתיים לחגיגות ה-60 של פורטיס; עכשיו זה רק אני או שגם אתם חוויתם סוג של דיסוננס קוגניטיבי קשה לנוכח המשפט האחרון?

צילום: חולית בלאוצילום: חולית בלאו

תגובות