מגזין

פשרה מתוקה

במופע השקת אלבום הבכורה של הפשרות, בן אליעד מצא דיסוננס מופלא של שבירת מחסומים וגבולות- בין האינטליגנטי למופרע, בין הצחוק לעצב

מאת בן אליעד. 22-01-2012

תגיות: עוזי רמירז, לבונטין 7, הפשרות, עוזי נבון, בן אליעד, ריקוד ריקוד מהפכה

 

צילום: אורי רזצילום: אורי רז

 

רגעים ספורים לפני תחילת מופע ההשקה של אלבום הבכורה של הפשרות- "ריקוד ריקוד מהפכה", אני מוצא את עצמי בסמוך למפגש בין סוזאפניסט הלהקה אודי רז להוריו. אימא ואבא כמובן נרגשים בהגיעו של הבן לאלבום הבכורה, אך רז קוטע מיד את שיחת החולין ומבקש להבהיר להוריו- "ייתכן מאוד שבזמן ההופעה יעבירו לכם תפוזים ומלחיות. אל תילחצו, פשוט תעבירו את זה הלאה". ההורים  מביטים אחד על השני בתמיהה, ושואלים, כמו שסביר להניח שכל בנאדם ממוצע היה שואל- למה שהם יצטרכו לשאת תפוזים ומלחיות?

כן, אני יודע שזה מאוד לא מנומס לצותת לשיחות של אחרים. אבל דווקא הרגע הטיפה ספויילרי הזה מסביר לא מעט מהקסם שטמון בחבורה שהעיפה את המרתף של לבונטין 7 לקומה העליונה בשישי בערב. הפשרות הצליחו לשבור את מרבית המוסכמות הבלתי רשמיות בנוגע להופעה, ובטח ובטח את אלה שנוגעים למופע השקה, לאלבום בכורה מצופה מאוד. למה באמת שיעבירו מלחיות ותפוזים? ככה. למה שיביאו איתם את עוזי רמירז ועוזי נבון רק בכדי שאלה ישבו על כיסא ויאכלו קאפקייקס? כובע. למה אתם מארחים רק עוזים? סתם. מה הקשר בין עוזי פוקס ו"תחתונים וגופיות" לתפוזים ומלחיות? לא יודעים. ולמה שיעשו קאבר ל"Billy Jean" בעיבוד עברי שיעסוק בבחורה מקניון רב-חן? כי בא לנו. עכשיו חאלס עם שאלות מסובכות, פשוט זרמו.

הפשרות היא להקה לא רצינית, במובן הכי חיובי של המילה – כזאת שלא מתיימרת לעשות מוזיקה רצינית עד בכי, אבל כן מבקשת שתיתנו אוזן קשבת וקורטוב של תשומת לב למה שיש לה להציע. ואכן יש לה מה להציע, ובשפע: שירים טובים, טקסטים חכמים ואף קודרים בחלקם, וגלונים של אנרגיות. הלהקה מורכבת מנגנים מעולים, כשבראשם הסולנים עופר סקר וגיבור הגיטרה בהתהוות דניאל רוט.

לנסות לפענח את הדנ"א המוזיקלי של הלהקה, יהיה שווה ערך לניסיון לפצח את האטום: ההגדרה הרשמית שלהם היא "ארט פופ/אינדי חתונות", אבל להסתפק בזה יהיה להמעיט בערכם. על הבמה במופע ההשקה, נראתה דינמיקה נדירה מסוגה, בין חמישה אנשים שלכל אחד מטען מוזיקלי שונה לחלוטין. הם מציגים לצופים בלנדר של רעיונות, גישות למוזיקה ואינספור ז'אנרים, שיוצרים ביחד סאונד עשיר עם יותר עומק מים המלח וסיפור אהבה מרגש וסוער בין סוזאפון לסינתיסייזר. אותה אהבה באה לידי ביטוי ב"קם העבד מצילה" שמוסר ד"ש חם לרדיוהד, "כיוון כלים" שמתכתב עם שנות השבעים, שלאגר האינדי "הרקדן הכי טוב בעולם" (ה-'עוד לא אבדה תקוותנו' של הפופ המקומי), ו"עוגה" הכוורתי-משהו. אם דני סנדרסון היה מאזין לביצוע לשיר שחתם את ההופעה, הוא כנראה היה חנוק בדמעות מרוב גאווה.

מעולם לא נכחתי בהופעה בה לא ידעתי האם לפצוח בריקוד עם או בפוגו סוער. אבל זה למעשה כל היופי במופע של הפשרות- דיסוננס מופלא של שבירת מחסומים וגבולות. בין האינטליגנטי למופרע, בין הצחוק לעצב, בין העבר הנוסטלגי והאנלוגי להווה הדיגיטלי והמודרני. הם עושים מוזיקה שתזיז לכם את הישבן, בזמן שהיא מאלצת אתכם להקשיב לעומקם של המילים. בסופו של דבר, החוויה מותירה תחושה של פאן טהור, ואני מאמין שיש לה את כל המרכיבים הנדרשים בכדי להפוך לתופעת קאלט מזהירה.

תגובות