מגזין

Burn Baby, Burn

אמתי מלר צפה בסרט אודות הפסטיבל "Burning Man" ויצא בתחושה שלכולנו יש מה ללמוד מהרעיון שעומד מאחוריו

מאת אמתי מלר. 17-01-2012

תגיות: Desert, Burning Man, Navada, לאורנט לה גל, אמתי מלר

 

צילום: extramaticצילום: extramatic

פסטיבל קולנוע רוחני לא נשמע כמו משהו שהייתי רץ לקחת בו חלק. למרות זאת, הסרט התיעודי "ברנינג מן: מסע באוטופיה" של לאורנט לה גל, הצליח להביא אותי במוצ"ש גשומה לסינמטק המחודש.

אז למי שלא מכיר את התופעה, נתחיל במעט רקע. פסטיבל הברנינג מן (The Burning Man), הוא אירוע שמתרחש אחת לשנה, בשבוע האחרון של אוגוסט, במדבר נבאדה, ארה"ב.  
העיקרון הראשי שמנחה את האירוע הזה הוא האפשרות הכמעט חד פעמית לביטוי עצמי במובן הקיצוני ביותר, או בפשטות- עשה ככל העולה על רוחך. לבוש מוזר, ללא לבוש כלל, מייצגי אומנות משונים או כל דבר אחר שבחיי היומיום היה מסמן אותך כסהרורי ומושך תשומת לב (בעיקר שלילית), הוא יותר ממבורך במהלך שבעת הימים במדבר. ההכנות לפסטיבל, שנעשות כולן ע"י מתנדבים, כוללות הקמה של עיר אוהלים שלמה ומרשימה בגודלה (בשנה שעברה חצה הפסטיבל את רף ה-50,000 משתתפים). המתחם מעוצב בצורת חצי סהר, שבמרכזו פסל עץ ענק בצורת אדם (ע"ע Burning Man). שיאו של הפסטיבל הוא כמובן אקט השריפה של "האיש". אירוע מרשים על המסך, וסביר להניח שגם הרבה יותר מכך, במציאות.

צילום: Michael Holdenצילום: Michael Holden

הסרט עוקב אחר מספר דמויות משמעותיות, ובוחן את חלקן ותפקידן בפסטיבל. החל בלארי הארווי, אחד ממארגניו המקוריים, שמספר איך הכל התחיל, אי שם בשנת 1986. הוא וכמה מחבריו פשוט החליטו לשרוף פסל עץ דמוי אדם, בגובה של 2.7 מטרים (כיום "האיש" מתנשא לגובה של 32 מטרים!) בחוף הים בסן פרנסיסקו. הטקס המשיך וחזר על עצמו בשנים הבאות, כאשר בכל שנה, גדל מספר המשתתפים ו"האיש" המשיך לגבוה. ב-1991, בעקבות מספר המשתתפים הגדול והתנגדותה של עיריית סן פרנסיסקו, עבר הטקס "הספונטני" למשכנו החדש בלב המדבר, בו הוא מתקיים עד היום.

הארווי מציין כי האירוע כולו החל ברצון הפשוט שלו ושל חבריו לביטוי עצמי קיצוני, כמעין קונטרה לתרבות הצריכה המערבית, המקדשת את הכסף ומונעת מהאדם להגשים את עצמו כפי שהיה רוצה.
לדבריו, העובדה כי בכל שנה הצטרפו לשריפה עוד ועוד אנשים- בעיקר עוברי אורח סקרנים, היא שגרמה לו ולחבריו להבין כי הרצון הזה משותף להרבה מאוד אנשים. ההתעניינות היא שדחפה אותם להפוך את האירוע ממפגש קצר בין חברים, להקמת עיר שלמה שמציאה לבאיה התנתקות מהעולם החומרי ומאפשרת אורח חיים אלטרנטיבי למשך שבוע תמים.

צילום: extramaticצילום: extramatic

דמות מרכזית נוספת בפסטיבל הוא דיויד בסט, אדם שמגדיר עצמו כאמן אשפה, והוא זה שבונה בכל שנה את "המקדש" של הפסטיבל. אותו מקדש, הבנוי כולו מאשפה שאסף בסט ומחומרים ממחוזרים, הוא גם המקום אליו יכולים באי הפסטיבל להגיע בכדי לשחרר עצמם מהעול הנפשי של זיכרונות העבר. תמונות, חפצים, אפר של יקרים שנפטרו וסתם כתובות גרפיטי. החפצים, המייצגים לאדם זיכרון כלשהו, נתלים ברחבי המקדש, שבסופו של הפסטיבל מועלה באש. כך אמור המסע הנפשי הזה להגיע לסיומו, עם שחרורם של הנפשות האבודות והזיכרונות הכואבים. מסע רוחני כבר אמרנו?

אנשים רבים מתייחסים ל"ברנינג מן" כאל דוגמא ליצירתה של חברה אוטופית, כמשתמע משמו של הסרט. לכסף אין משמעות בשבוע הזה. התקיימותה של העיר מבוססת על יחסים של סחר חליפין, או אפילו, אם לקחת את זה צעד קדימה, על חלוקת מתנות. תן ואל תצפה לקבל בתמורה. בהתאם לכך, השאלה העיקרית העולה מצפייה בסרט היא- האם החברה האנושית אכן יכולה להתקיים בצורה שכזאת? האם מדובר בשאיפה מציאותית או שמא זהו חלום אוטופי ותו לא?

צילום: extramaticצילום: extramatic

האם אנחנו יכולים לשבור את המגבלות החברתיות שאנחנו מכירים, לבטא את עצמנו בכל דרך שבה יתחשק לנו מבלי לחשוש כיצד תשפוט אותנו החברה? לבטל לחלוטין את ערכו של הכסף ואת המשמעות הרבה שאנחנו נותנים לו, לנטרל את התלות שלנו בעולם החומרי, וכל זאת תוך ערבות הדדית ונתינה תמידית?
נשמע מופרך? כנראה שכך חושב גם הארווי עצמו, שאומר כי "צריך לדעת מתי לסגור את האורות ולסיים את המסיבה". או במילים אחרות, אין סיכוי שההתנהלות הזו ואורח החיים הזה יוכלו להתקיים מחוץ למסגרת הפסטיבל.

מכל מקום, הסרט הזה מומלץ לצפייה הן משום שהוא עוסק בתופעה ייחודית ומעניינת, וגורם לחשק אמיתי לקחת בה חלק, וגם משום שהוא מספק לצופה מעט חומר למחשבה על אותם עקרונות שיוצרים את החוויה האוטופית ששמה "ברנינג מן". גם אם חברה שמתנהלת בצורה כזו היא אינה ברת קיימא, הרי שלפחות אימוצם של חלק מהרעיונות הללו יכולים להביא לחברה שכולנו נשמח יותר לחיות בה.

תגובות