מגזין

לאנה דל ריי או בון איבר? סיכום 2011 של "אינדי להמונים"

בון איבר הצטיין, הסטרוקס אכזבו, אינטרפול קפצו לביקור ו- LCD Soundsystem נפרדו מהמעריצים - כל הסיבות לזכור את שנת 2011

מאת עדי הררי. 30-12-2011

 

השבוע האחרון של דצמבר כאן ובכל העולם חוגגים את חג המולד, את השנה החדשה, את השלג, את החורף ובגדול את מה שרק אפשר. כל השמחה הזו באה במקביל לסיכומי שנה ולהחלטות קשות שצריך לקחת – מי הוציא את האלבום הטוב של השנה? מי הוציא קליפ בלתי נשכח? ועל מי לעזאזל לא הפסיקו לדבר? זה קל מאוד לעשות דירוג של הטובים והרעים של המוזיקה "אינדי להמונים" הציע השנה, אבל זה משקף טעם מוזיקלי אחד ספציפי במיוחד. שנת 2011 הייתה שנה פוריה לעולם המוזיקה האלטרנטיבי. אולי אפשר להתווכח על טיב התוצאה – אבל ללא ספק יצאו השנה הרבה אלבומים, שוחררו כמה קליפים בלתי נשכחים ותגליות חדשות ומרעננות כבשו לנו את האוזן. אז החלטתי שאני לא פה לסמן מצטיינים, אלא יותר לשבת לאחור בכיסא ולתת מבט אחד גדול כולל ולהבין – מה היה לנו פה ב-2011?

זאת הייתה השנה של בון איבר: ולא אני אמרתי את זה. אלבום שני סופר מדובר, ביקורות מהללות, קליפ יפהפה ולקינוח גם מועמדות לגראמי. בון איבר חשב שעם האלבום For Emma, Forever Ago מ-2008 הוא כבש את לב הקהל והנה ב-2011 הוא השם החם ביותר בכל אתר ועיתון מוזיקה. האלבום Bon Iver הוא שיא הרגש: גיטרה אקוסטית מתנפצת, קול קטן וגבוה ושירה שבולעת מילים בביישנות. בון איבר יודע לעשות נעים כבר כמה שנים, ב-2011 הוא פשוט עשה את זה מצוין.

עשה חיל, בון איבר:

זאת הייתה השנה של לאנה דל ריי: בחורה אחת, סופר מנותחת וסופר מופקת, שהפכה את עולם האינדי על פיו. כל חובב מוזיקה אוהב להתהדר בכך שהוא אוהב מוזיקה אותנטית שמגיעה מהאמן ישר לבלוג החביב עליו, וכמה שיותר נדיר וביזארי – יותר טוב. והנה לאנה דל ריי, תוצר מובהק של יח"צ ופמפום בלתי אפשרי, סוחפת בהיסטריה גם את מבקרי המוזיקה הצינים ביותר. מבניית הציפורנים שלה ועד התכסיסים הפרסומיים - הכל מצביע על משהו שקל מאוד לתעב, אבל בשורה התחתונה, לאנה דל ריי באמת עושה פופ משובח. אין לה את הנשמה של איימי ויינהאוס ולא את הקול של אדל, היא גם לא מתיימרת בשום צורה לעשות מוזיקת מועדונים, אבל עם שירים שקטים עמוסים בכינורות ופסנתרים, קול נמוך והרבה מאוד דרמה -  לאנה דל ריי ממכרת. אי אפשר לכבות, ואי אפשר להפסיק להסתכל עליה. בסוף ינואר צפוי לצאת האלבום המלא, אז אולי נצליח להבין סופית על מה כל המהומה.
פופ משובח, לאנה דל ריי:

זאת הייתה השנה ש- LCD Soundsystem התפרקו: אחרי שלושה אלבומים מוצלחים והופעה בלתי נשכחת בישראל, בפברואר הודיעו החברים באתר הרשמי שהם סוגרים את הבסטה סופית. כתרועת נצחון אחרונה, בשניים באפריל התקיימה במדיסון סקוור גארדן "ההלוויה הטובה ביותר", להגדרת הלהקה, ובאמת ככה זה היה. ארבע שעות של מוסיקה שכללו הופעות אורח של ארקייד פייר, רגי ווטס ועוד. אלו שהיה להם את הכבוד להיות שם מספרים על הופעה מדהימה ומפנקת וחוויה מטורפת. בשבוע האחרון הם הוציאו קליפ חדש לקאבר שהם עשו השנה לשיר Live Alone של פרנץ פרדיננד. ידענו שזה לא באמת הסוף.
לא באמת, LCD Soundsystem:

זאת הייתה השנה שהסטרוקס הוציאו את האלבום הרביעי שלהם: זאת הייתה שנה גם שהארקטיק מאנקיז, טי וי און דה רדיו, פליט פוקסס וגם להקות פחות מוכרות הוציאו אלבומים, אבל על Angles חייבים להתעכב. חמש שנים לקח לסטרוקס להתאפס על עצמם ולחזור לעשות חומרים יחדיו. חמש שנים של אלבומי סולו וחופשה טוטאלית אחד מהשני. וגם זה לא עזר. הסטרוקס שונאים לעבוד אחד עם השני, וזה ברור בכל תו ותו באלבום. הוא הוקלט באולפנים שונים, כשג'וליאן קזבלנקס מקליט שירה ושולח את החומרים באי מייל ללהקה שמנגנת בקצה השני של המדינה. התוצאה היא בעיקר אלבום לא אחיד, לא מהודק ובעיקר לא נעים להאזנה מלאה. האלבום הזה האיר את מרבית המבקרים די מבולבלים – מדצ אחד עם כבוד על התעוזה לעשות משהו שונה ולקחת את הלהקה לכיוון חדש, מצד שני בעוד שבאלבום הסולו של קזבלנקס מ-2009 הכיוון האייטיזי היה עמוס בחן, שנינות והתאמה לשנות ה-2000, באלבום של הסטרוקס הוא פשוט לא מצליח להתרומם. אולי בפעם הבאה.
מבלבלים, הסטרוקס:

זאת הייתה השנה שאינטרפול הופיעו בישראל: לא להקות משנות ה-80 ולא אמני אינדי נידחים – אינטרפול, מלכי הקול מניו יורק פה בגני התערוכה. הדעות על ההופעה היו חלוקות: הסאונד, התאורה, בחירת השירים, הקול של פול בנקס ושאר תלונות - שורה תחתונה היא שזה ממש לא אכפת לי. פה זה לא פסטיבל פרימוורה ולא המדיסון סקוור גארדן, זאת הופעה של 5000 איש שברור שהם לא מרווחים עליה, ובכל זאת – הם באו. וכשאחת הלהקות הטובות, החשובות והרלוונטיות מגיעה להופיע 20 דקות מהבית שלי – אני לא מתלוננת. תוסיפו לזה הופעה של מארק רונסון שבוע לפני והופעה של ג'יינס אדיקשן יום אחרי ותקבלו ניחוח חו"לי משכר בצפון תל אביב.

זאת אולי הייתה השנה שאיימי ויינהאוס מתה, אבל גם גיל סקוט הרון: זה לא היה הסמים, זה היה האלכוהול, זה לא היה האלכוהול זה היה משהו בלב - איימי ויינהאוס החריבה את חייה כבר מאזור 2007. היא הייתה זמרת גדולה, חשובה, אולי חד פעמית – אבל שום דבר מזה לא מצדיק את המחול שדים שהגיע אחרי. שמועות, אלבומי מחווה וסינגלים שהיא עצמה הייתה מתביישת בהם, גם כשהיא שיכורה על הבמה  - הכל כדי למצוץ עוד קצת מהמוות המתוקשר של השנה האחרונה.

אבל עוד לפני ויינהאוס, בחודש מאי השנה נפרד עולם המוזיקה ממלך הספוקן וורד גיל סקוט הרון. הוא היה משורר, הוא היה גאון, הוא היה בלתי נשכח. אם הוא תכנן את זה או לא, אלבום הרמיקסים שעשה לו ג'יימי XX בסוף השנה שעברה הוא מתנת הפרידה היפה ביותר שיכלו לקבל המעריצים.
כבוד אחרון, גיל סקוט הרון:

זאת הייתה גם השנה: של האלבומים המעולים של Girls, The Horrors, M83 והבלק קיז. זאת הייתה השנה שהאלבום הראשונים של The Cults, Youth Lagoon, אנה קאלבי ו – The Weeknd יצאו. זאת הייתה שנה פוריה למפיקים, כשדאנג'רמאוס הפיק שני אלבומים, בק הפיק שני אלבומים ומארק רונסון הפיק אחד. זאת השנה שבון איבר הוציא קליפ מדהים, וגם ארקייד פייר, פליט פוקסס ופורטוגל. דה מן יצרו סרטונים קצרים ומעניינים.

2012 זאת תיהיה השנה: שנקבל אלבום חדש לג'וליאן פלנטי, פרויקט הסולו של פול בנקס סולן אינטרפול, חומרים חדשים מאנימל קולקטיב, את ה-XX מתישהו בסביבות אפריל ואפילו The Shins באלבום רביעי. זאת רק הרשימה המצומצמת - יש למה לחכות.

 

לעוד מוזיקה טובה האזינו לפינת ליטוף עם עדי הררי מדי שני ב -19:00

פורסם במקור במדור המוזיקה של עכבר אונליין

תגובות