מגזין

אלבומי השנה של אמיר עטר

אמיר עטר חוזר לאלבומים שעשו לו את השנה, ומגיע למסקנה שלפעמים, פחות זה יותר

מאת אמיר עטר. 23-12-2011

תגיות: אמיר עטר, סיכום שנה, 2011, סוף שנה, בחירות שדרנים, אלבומים מומלצים

 

מעל מאה שדרנים שונים משדרים בקול הקמפוס. לכל אחד עולם תרבותי ומוזיקלי שונה ומגוון. כל אחד בטוח שאלבום השנה שלו, הוא הריליס המשמעותי והמשובח ביותר שיצא במהלך 2011. כחלק מסיכום השנה שלנו, אנו גאים להציג לכם את בחירות השדרנים, בכדי שתוכלו להחליט בעצמכם.

הבחירות של אמיר עטר:

Wye Oak- Civilian

פחות זה לפעמים יותר. הפקה מינימליסטית יכולה לעשות פלאים ולהבליט שירים טובים בזכות שימת דגש על לחן מוצלח וביצוע מדויק.

באלבומם השלישי, הצמד Wye Oak הצטרפו ללהקות דומות כמו Widowspeak, I Break Horses ו- Still Corners, שלכולן סולנית בעלת קול ענוג. הם מציגים צלילים שנעים בין בלדות רוק שקטות לקטעי שוגייז רגועים שמזמזמים ברכות.

למי שמחפש קתרזיס והתפרצויות רגשניות בכל שיר כדאי ללכת לחפש במקום אחר. כמו ההפקה המינימליסטית, כך גם השירים מרגשים מבלי לעלות לדציבלים גבוהים או דרמטיזציה מוגברת.

אפשר למצוא פה דמיון מסוים לאלבומיהם של Cat Power ו-Fiest, באופן ההגשה המלנכולי ובסאונד הגיטרה שמוביל את מרבית השירים.

יש פה אלבום משובח שלא עשה הרבה רעש במגזינים ובסיכומי השנה למיניהם אך הוא מדבר בעד עצמו. לא צועק והופך שולחנות אלא מנומס ומדויק. להאזנה לאלבום המלא.

Mogwai- Hardcore Will Never Die, But You Will

באלבום האולפן השביעי של החבורה הסקוטית הוותיקה מוגוואי אפשר לשים לב לתהליך ההתבגרות של הלהקה. אני יודע שזה נשמע נדוש ובדרך כלל נוהגים לזרוק הערות על כך שלהקה מסוימת התרככה או התמסחרה עם השנים, אבל מוגוואי עושים את זה עם הרבה טעם טוב ואפילו אצילות.
מוגוואי הם מחלוצי הפוסט-רוק של סוף שנות התשעים. הרוק האינסטרומנטלי שלהם הפך לשם דבר ומושא לחיקוי שאולי משתווה רק לזה של “דרך צלחה, יא קיסר שחור”. מי שעקב אחריהם לאורך השנים בוודאי יודע ששירים של מוגוואי לפעמים מתחילים בשקט אך ההתפרצות הגדולה והרעשנית תמיד מגיעה בסוף.
כאמור, מוגוואי הפכו למעין מודל לחיקוי עבור הרבה להקות שלקחו את הנוסחה הבסיסית של הפוסט-רוק ועשו בה כעוות נפשם. חלק מההרכבים לקחו אותה לכיוונים יותר מטאליים כמו Isis או Russian Circle וביססו את הפוסט-הארדקור כתת-ז’אנר נוסף. לעומתם יש את אלו שלקחו את ההשפעות לכיוונים יותר פופיים ואלקטרוניים כמו אם.83 ואולריך שנאוס שהוסיפו לקלחת מנה גדושה של שוגייז. לדעתי, מה שמוגוואי הבינו במהלך השנים הוא שדווקא הקטעים שנוטים לשרוד את מבחן הזמן ולמצוא אהדה גם בקהלים חדשים הם קטעים בעלי אופי שמתבלטים מעל הנוסחתי והמונוטוני. קטעים ישנים שלהם כגון Haunted by a Freak או שיתוף הפעולה הזכור שלהם עם סולן הסופר פרי אנימלס, Gruff Rhys, הם אלו שבסופו של דבר שהשאירו את חותמם על דפי ההיסטוריה המוזיקלית. ההרגשה שלי היא שמוגוואי הבינו שהם צריכים להתייחד ולהבדיל את עצמם משאר להקות הפוסט-רוק שצצו כמו פטריות אחרי הגשם. קראתי באיזה מקום שמישהו אמר שפוסט-רוק זה מוזיקה לילדים בני 15 עם זקן.

זאת לא חכמה לקחת את הנוסחה הרגילה של הז’אנר בו יש ריף קבוע של ארבע תיבות שבכל פעם מתווסף לו עוד כלי או עוד אפקט (בדרך כלל דיסטורשן) לעסק. יכול להיות אפילו ששם האלבום החדש הוא עקיצה קטנה לאותו תת-ז’אנר של הפוסט-הארדקור. האמירה היא שאמנם תמיד יהיה מישהו שיהיה יותר קשוח\רועש\מחורע ממך אבל אף אחד לא נשאר כאן לנצח וצריך למצוא דרך להשאיר חותם ומשהו שאנשים יזכרו ויעריכו לאורך זמן. האלבום הנוכחי עושה בדיוק את זה. רוב הקטעים נעים בין ארבע לחמש דקות, הרבה מתחת לממוצע האלבומים הקודמים שלהם, ממש ישר ולעניין. קטע הפתיחה המדהים White Noise משרה את האווירה המוגוואית המוכרת אך משם ממשיכים עם Mexican Grand Prix שמריח כמו שילוב מלהיב בין קראפטווק לסטריאולב עם אווירה אנלוגית חמימה. Rano Pano, שהיה הסינגל שיצא לפני האלבום, הוא הרצועה הבולטת לדעתי. שבו הם דווקא הכי מזכירים את הנוסחה המוגוואית הישנה, אך מאפשרית לה להתפתח לכיוונים יפים ושונים.

מי שלא לגמרי שלם עם הטרנספורמציה שעברה על הלהקה יכול להתנחם באלבום ההופעה המוצלח שיצא ללהקה בשנה שעברה, Special Moves. שם הם מבצעים הרבה קטעים וותיקים ומוצלחים במלוא עצמתם.

Anna Calvi- Anna Calvi

אנחנו אוהבים תבניות, עם תבניות המוח שלנו עובד בצורה יותר יעילה. ברגע שאנחנו מזהים תבנית אנחנו יכולים להרגיש בטוחם יותר ולהיות פחות מאוימים מכך שאנחנו בעצם נמצאים על קרקע לא מוכרת.
כשאנו נתקלים בסולנית דומיננטית ומצודדת שאוחזת בגיטרה ואינה מתביישת לחולל איתה מהומה לא קטנה, או ישר מנסים להשוות אותה למשהו שאנחנו מכירים. ההשוואה הראשונה והמתבקשת במקרה של גיבורת הגיטרה החדשה שלנו היא כמובן פי.ג'יי. הארווי.
ההשוואה מתבקשת מכמה סיבות. שתיהן אנגליות שהחלו את הקרייה שלהן בשנות העשרים המוקדמות ומשכו אליהם את אור הזרקורים חיש מהר. שתיהן כותבות את הטקסטים של עצמן ומופיעות עם טריו עוצמתי על הבמה ואלבומי הבכורה של שתיהן הופקו על ידי המתופף המוכשר רוב אליס.

אז מדוע בעצם שווה לתת לאנה הצעירה צ'אנס ולא להשקיע יותר זמן עם האלבום החדש של פי.ג'יי? 

אם אתם מתגעגעים לסאונד המוקדם והגולמי של האלבומים הראשונים של גברת הארווי, תוכלו למצוא מפלט חם באלבום הבכורה המרטיט הזה. הפקתו מאד בסיסית ושומרת על סאונד רזה של גיטרות, תופים, באס ואולי אורגן אוויר מזדמן. אליס, המפיק מכיר היטב את הפורמט הזה ויודע לעשות ממנו מטעמים. מקטעים אנרגטיים סוחפים כמו BlackoutSuzanne And I ועד לקטעים מלאי רגש ואווירה כמו Desire ו-No More Words. נגינתה הווירטואוזית של אנה על הגיטרה נוגעת לרגעים במחוזות הפלמנקו הספרדיים וברגעים אחרים מזכירה את הרוקבילי האפלולי של טום וויטס והגיטריסט שלו מארק ריבּוֹ.
אם יש לכם עדיין ספקות לגבי האלבום הזה, כל מה שנותר לעשות הוא לראות את הגברת הצעירה בפעולה על הבמה. הכריזמה, הנוכחות והקול המדהים שלה יעשו את השאר. להאזנה לאלבום המלא.

הסכמתם עם הבחירות של אמיר? לא התחברתם בכלל? כנסו להצביע ולהשפיע במצעד סיכום השנה שלנו!

» לבחירת אלבום השנה2011

» לבחירת תפוח האדמה הלוהט של השנה

» לבחירת הכסף הצעיר של השנה

» לבחירת קליפ השנה 2011

» לבחירת הופעת השנה

תגובות