מגזין

דיאגנוזה

החצוצרן הלבנוני איברהים מעעלוף חובק אלבום שלישי ומשיב לבקשתו ללא טאבואים בראיון ראשון לתקשורת ישראלית

מאת גיל רוביו. 07-12-2011

תגיות: עולם, ג'אז, חצוצרה, לבנון, ביירות, ibrahim maalouf, איברהים מעעלוף

 

לאט לאט, בקילוחים דקים, מתחילה להיחשף באוזני הקהל הישראלי סצנת מוזיקה עצמאית שמגיעה מאחת הערים המסקרנות יותר כיום במוזיקה במזרח התיכון: ביירות. היצירה העצמאית, בחלקה מחתרתית וחתרנית, הנעשית אצל שכנינו מצפון מצליחה לגרור תגובות אוהדות גם בקרב המקבילה התל אביבית. קשה להישאר אדישים למוזיקה המשוחררת ומעוררת המחשבה של Mashrou' Leila, Tania Salehאו Soap Kills. עידן האינטרנט מאפשר לנו היום בקלות יחסית להיחשף לכמעט כל מה שקורה במקומות שהם קרובים כל-כך גיאוגראפית אבל עד לא מזמן היו רחוקים וחסומים כמעט בכלל. אחד הקולות הבולטים בסצנה החדשה שמגיעה מביירות הוא איברהים מעעלוף.

 

להגדיר את המוזיקה של איברהים מעעלוף זו משימה לא קלה. החצוצרן בעל הרקע הקלאסי שולח זרועות אל כמעט כל סגנון מוזיקאלי אפשרי, החל בג'אז, היפ-הופ, אלקטרוני, עולם, רוק ועוד היד נטויה. נדמה שמעעלוף הוא הילד הכי מוכשר בכיתת המחוננים למוזיקה שהחליט פתאום לעזוב הכול ולעבור קצת למגרש של ה"מגניבים”. כזה שהחליף בבת אחת את הטוקסידו ועניבת הפפיון לטובת טריינינג וכובע בייסבול. כזה שהמורים הוותיקים סולחים לו, כי כשיש כל כך הרבה כישרון בקצות האצבעות  גם כשהוא "משתובב" הוא עושה את זה הכי טוב שיש. אחרי שהוכתר עוד בגיל צעיר כאחד מנגני החצוצרה הקלאסיים המבטיחים באירופה וזכה לאין סוף תארים ומלגות, כשהחליט "לחצות את הקווים" הוא נבחר כאמן הג'אז המבטיח בצרפת לשנת 2010. 
מעעלוף נולד בשנת 1980 בהרי הלבנון למשפחה עם רקע מוזיקאלי ואומנותי. אביו, נאסים, נגן חצוצרה קלאסי בעצמו, המציא בשנות השישים את החצוצורה בעלת 4 הרגיסטרים המאפשרת להוריד את הצליל ברבע טון (quarter tone) וכך לבצע את הסולמות המזרחיים והמאקמים. בשנות מלחמת האזרחים במולדתו עזב עם משפחתו לצרפת שם הוא חי עוד היום ואולם החיבור הפיזי והריגשי שלו ללבנון נותר חזק. במהלך הקריירה שלו זכה לנגן עם מוזיקאים ידועי שם שהשפיעו עליו והושפעו ממנו: סטינג, אמאדו ומרים, M, מרסל כליפה, ג'ורג' מוסטאקי, ונסה פארדי ואחרים. לפני כחודשיים ראה אור אלבומו השלישי בחברת התקליטים היוקרתית Harmonia Mundi. לאחר תכתובת מיילים עם מנהליו ואיתו אישית, זכיתי לראות אותו עם להקתו בהופעה בדנמרק כשלאחריה נפגשנו מאחורי הקלעים. סיכמנו לשוחח בצורה ארוכה יותר בטלפון בהמשך כשהתנאי היחידי שהציב מראש היה: “שזו תהיה שיחה ללא טאבואים. תשאל כל מה שבא לך". הראיון הטלפוני לפאריז ארך קרוב לשעה והפך מהר מאוד לשיחה בין שני אנשים סקרנים שנולדו כל כך קרוב ולכאורה תהום פוליטית מפרידה בינהם. החלטתי להתחיל דווקא מנקודת החיבור המתבקשת, המוזיקה. 

האלבום האחרון שלך הוא שלישי בטרילוגיה שיצרת. מה מקשר בין כל האלבומים?
א"מ: האלבום Diagnostic הוא החלק האחרון של הטרילוגיה. Dia בלאטנית משמעו "מעבר דרך". האלבום הראשון היה Diasporas – דרך המרחב, השני Diachronism – דרך הזמן והאחרון הוא דרך עצמי, דרך הדם שלי, דרך הגוף שלי. 

 

מה מבדיל בין שלושת האלבומים מוזיקאלית?
א"מ: הייתי אומר שהאלבום הראשון היה מאוד גולמי. הוא היצירה הכי טהורה שיצרתי במוזיקה שלי עד היום. לא היה בו שום דבר מחושב, הכל מבוסס על אינסטינקטים. לא השקעתי מחשבה ארוכה על התזמור והעיבוד של המוזיקה. פשוט ניגנתי עם קבוצה של מוזיקאים ולא התעסקתי עם מה אנשים יחשבו על התוצאה או איך הם יגדירו את המוזיקה. לא היה בזה שום דבר "מדעי". Diasporas היה רק מוזיקה גולמית. האלבום השני היה יותר כמו חקירה, כמו שאלה גדולה עבורי. התנסתי בכל מיני סוגי סאונד, הייתי הרבה יותר מודע למה אני עושה מוזיקאלית ולעובדה שאנשים כבר שמעו אותי באלבום הראשון שלי והיו להם ציפיות ממני. Diachronism הוא אלבום כפול, שבכל אחד מהצדדים שלו יש השקפה סגנונית מעט אחרת. שתי אפשרויות. האלבום החדש הוא בעצם סוג של שילוב בין שני הראשונים. הוא מאוד טהור באופן שבו הוא הולחן ובאופן שבו יצרתי אותו אבל באותו הזמן הקפדתי על איך שהוא ישמע. היה חשוב לי שהוא יהיה נגיש לאנשים, יותר קל להבנה. 


ובתור אלבום שאתה מגדיר אותו "דרך עצמי" הוא גם באמת האלבום הכי אישי שלך מהשלושה? 
א"מ: בהחלט כן. הוא אישי יותר גם מהסיבה שבאלבום הראשון רציתי לצעוק. כשאינך יכול להגיד את מה שאתה רוצה זמן רב כל כך, ההזדמנות לשחרר אלבום בכורה גורמת לך לצעוק. באלבום החדש אני אומר את אותם הדברים מבלי לצעוק אותם. הם נאמרים בקול הרבה יותר רגוע. זה אותו המסר אבל הוא נאמר בדרך רכה יותר ומובנת יותר. בכלל, שלושת האלבומים אפשר להגיד שהם מעט אגוצנטריים. הם עוסקים בי ומתרכזים בי אבל זה לא משהו שאני ארצה לעשות כל החיים שלי. אני רוצה לחלוק מוזיקה עם יוצרים אחרים, עם רעיונות אחרים. היה לי פשוט צורך לעשות את הטרילוגיה מזווית מאוד אישית, על הזהות שלי, על המשפחה שלי, על חוויות החיים שלי למרות שאני רק בן 31. זה לא יישאר ככה. אני רוצה לחוות עולמות אחרים ולבטא אותם במוזיקה שלי. מוזיקה היא שפה שצריך לחלוק. אתה צריך להגיד את מה שיש לך אבל טוב גם לשתף רעיונות. לדוגמה, את האלבום הרביעי שלי כבר הקלטתי לפני כמה חודשים בניו יורק ואני מניח שהוא ישוחרר ב-2013. גם האלבום הזה הוא אישי אבל חלקתי את העבודה עליו עם מוזיקאים אחרים, גם בהקלטות וגם כמשתתפים פעילים בעיבודים שלו. נתתי הרבה מרחב למוזיקאים שבהקלטות. זה הדבר שאני ארצה מעכשיו לעשות יותר.

 
מסקרן אותי לדעת איזו מוזיקה משפיעה עליך. באלבום השני לדוגמה אתה מבסס את אחד הקטעים על שיר של הזמרת הלבנונית פיירוז ובאלבום האחרון ביססת את אחד הקטעים על פופ מיינסטרים אמריקאי, בקטע של מייקל ג'קסון. זה מגיע מדברים שאתה בעצמך אוהב לשמוע? 
א"מ: למעשה אם אוכל להשלים את השאלה, באלבום הראשון עשיתי קאבר ל-night in tunisia של דיזי גילספי. אז אני משער שאלו שלושת הסגנונות שהשפיעו על המזויקה שלי בצעירותי, בתחילת הדרך: ג'אז, מוזיקה לבנונית ופופ.  מאז כמובן נחשפתי והושפעתי מסגנונות רבים נוספים: מוזיקה מהבלקן, מהודו, מדרום אמריקה, free jazz, אלקטרוניקה, היפ-הופ. ניגנתי עם לא מעט יוצרי "מוזיקת עולם" (אני לא אוהב את המילה). כל אלו השפיעו עלי ונמצאים במוזיקה שאני עושה.

מכל האנשים הרבים איתם ניגנת, מי היה המשמעותי ביותר עבורך?

א"מ: Lhasa de Sela המנוחה היתה אחת האומנים הגדולים ביותר שהיו לנו אי פעם. כשעבדתי איתה בין השנים 2003-2005 היא השפיעה עמוקות עלי ועל המוזיקה שלי.  אתה יכול למצוא נקודות השוואה בין האלבום הראשון שלי והאלבום השני של להאסה (The Living Road), הם באמת דומים. בצרפת עצמה אני חושב שהמוזיקאי המשמעותי ביותר עבורי הוא Vincent Segal, נגן הצ'לו המוכשר. כמוני, גם הוא מגיע מעולם של מוזיקה קלאסית אבל במקביל עבד עם מוזיקאים מהפופ כמו מריאן פייתפול ויחד איתי עם סטינג, או מסצנת מוזיקת העולם כמו הדואט שהקליט עם Ballake Sissoko ורבים אחרים. סגל עזר לי רבות כשהייתי חדש בפאריז, הוא הכיר לי מוזיקאים רבים אחרים ופתח לי את העיניים למוזיקה שונה משלי. אלו השניים שהשפיעו עלי הכי הרבה. 


על מוזיקאים מישראל יצא לך לשמוע? 

א"מ: בטח. יש מוזיקאים מישראל שכולם מכירים כמו אבישי כהן – גם החצוצרן וגם נגן הבאס. הבאסיסט הוא מוזיקאי ידוע בכל העולם ואני מכיר כמובן את המוזיקה שלו. הוא אחד מנגני הג'אז החשובים ביותר בעולם כיום. יש לנו אפילו את אותו בית הוצאה לאור בצרפת. אני חושב שייצא לי להיפגש איתו  כי שנינו מוזמנים לנגן בקונצרט של תחנת הרדיו KSF ב"אולמפיה" בקרוב. את אבישי החצוצרן מעולם לא פגשתי אבל יש לנו חבר טוב משותף, דייב דאגלס בניו יורק, ששנינו ניגנו איתו קצת בנפרד ואולי פעם נחלוק את אותה במה יחד. 


ההתחלה שלך היתה דווקא כמבצע שנחשב להבטחה גדולה בתחום הקלאסי המוערך. מדוע בעצם החלטת לשנות כיוון?
א"מ: אני לא בטוח שזה נכון לקבוע מה נחשב יותר בעולם של מוזיקה. כשהייתי צעיר למדתי לנגן על חצוצרה מאבי, שהוא בעצמו נגן חצוצרה קלאסי. אבי אמר לי שאם אני באמת רוצה לעשות משהו במוזיקה עלי לשאוף להיות נגן החצוצרה הטוב ביותר שאוכל להיות. הוא דחף אותי מאוד בכיוון ורצה שאהפוך ל-Soloist קלאסי מהטובים בעולם. אבל זו לא היתה באמת הדרך שבה אני עצמי רציתי לראות את המוזיקה שלי. עשיתי את זה מתוך כבוד אליו ולא רציתי "לזרוק" את כל מה שהוא לימד אותי, ולכן התמדתי עם זה עד למקסימום שיכולתי. אם לומר את האמת עד גיל 22-23 לא ממש אהבתי את החצוצרה. ובכל זאת, המשכתי את הלימודים במוסדות הגבוהים ביותר בתחום ובשלב מסויים באמת חשבתי שאולי אוכל לעשות את זה כל החיים שלי, קריירה בתחום הקלאסי. אבל מהר מאוד התברר לי שאני לא רק מבצע או פרשן של יצירות של אחרים. כל חיי הלחנתי מוזיקה והיה לי צורך לבטא אותה כדי שאנשים ישמעו אותה. עכשיו אני מנסה לשלב בין כל הדברים שאני כיום אוהב לעשות, מעין השלמה בין המוזיקה שלי לבין הרקע ממנו אני מגיע. בגיל 23 הבנתי שאני מאוד אוהב את החצוצרה תוך כדי שאני מגלה מחדש את החצוצרה המיוחדת שאבי המציא שמסוגלת לנגן רבעי טונים. כיום אני מגשר בין הדברים שאני אוהב לנגן לבין מה שאני רוצה לנגן. לדוגמה התבקשתי לחבר השנה יצירה קלאסית בת 75 דקות לסולו חצוצרת Quarter tone, עם התזמורת הסימפונית של הרדיו של פאריז ומקהלת ילדים. אז במידה מסויימת זו הדרך שלי לבצע מוזיקה קלאסית אך בו בזמן להביא אליה משהו חדש, בקול שלי. 


אז בעצם היום אתה יכול להגדיר את סוג המוזיקה שלך? 

א"מ: זו שאלה שבהגדרה שלה היא מסחרית ולא אומנותית. אני מבין את הצורך של אנשים לשים את היוצרים ב"קופסאות" כי כמו שהם באים לסופרמרקט לקנות בננות – הם צריכים לדעת איפה למצוא את המוזיקה שהם קונים. לא אכפת לי איפה שמים אותי, זה יכול להיות ג'אז, זה יכול להיות אלקטרוני, מוזיקת עולם, ערבי – לא משנה לי. פשוט אל תבקשו ממני לבחור איזה מהם. אני לא חושב שזה תפקידי לבחור או שאני במקום הנכון להחליט על זה. הבחירות הן של האנשים שקונים את המוזיקה שלי או של אלו שמוכרים אותה. לא שלי. 


הקטע שחותם את האלבום, קטע הבונוס נקרא "ביירות" הוא גם לטעמי המרשים שבו. כיצד נוצר הקטע הזה?
א"ה: “ביירות" הוא הקטע היחידי באלבום שהוקלט "לייב", כל יתר הרצועות מעט יותר מופקות. הלחנתי את המוזיקה הזו בשנת 1993, כשהייתי בן 12, אחרי סיומה של מלחמת האזרחים בביירות. הסיפור מאחורי הקטע הזה הוא שבזמן המלחמה חייתי גם בלבנון וגם בצרפת, ונסעתי הרבה בין שתי המדינות. עד לסיום המלחמה, כשהיינו נוחתים בשדה התעופה בביירות, או בנמל הים כשהשדה היה סגור, מעולם לא ביקרתי בעיר עצמה. תמיד נסעתי עם הורי ומשפחתי ישירות לכפר שלנו בהרים. עד לגיל 12 מעולם לא ראיתי את העיר למעט בטלויזיה שדיווחה על הזוועות שהתחוללו בה. ההורים שלי החליטו שלא לחשוף אותי למציאות שלה. בסוף המלחמה, ההורים הרשו לי להגיע ללבנון לביקור לבד. כמה שעות אחרי שהגעתי לבית המשפחה בכפר, ביקשתי מבן דודי שייקח אותי בחזרה לראות את העיר. רציתי להסתובב בה ולראות מה קרה בה. כבר בגיל הזה פיתחתי לעצמי מנהג שבו שאני מסתובב עם walkman ואוזניות אבל המכשיר עצמו מכובה. זה מנתק ומבודד אותך מהסביבה. אני עדיין עושה את זה היום כשאני מלחין. אני יוצא להסתובב עם אוזניות ללא מוזיקה ונמצא כאילו בבועה. ככה מצאתי את עצמי בן 12 מטייל בעיר עם ווקמן כבוי ואוזניות על הראש, ומלחין את המנגינה הזו. גיליתי שברבים מהמקומות, התושבים לא חיכו הרבה ובנו מייד בתים במקום אלו שנפגעו במלחמה. את מרבית הבתים שנחרבו לא ממש יכולת לראות כי העיר נבנתה במהירות מחדש. להביט בעיר חצי הרוסה / חצי בנויה גרם לי לתחושה מוזרה. בשלב מסויים עצרתי לנוח בפינת רחוב, וכשקמתי התגלמה מולי קטע רחוב שכולו היה הרוס ומפוייח. הרחוב נראה כמו לקוח מסרט אימה עם מכוניות שרופות ואי סדר. יכולת ממש לחוש בפחד ובטרור רק מלהביט במקום. זה היה מאוד מפחיד. אני לא יודע מה בדיוק קרה לי באותה הנקודה, אבל שמתי מחדש את האוזניות על הראש והפעלתי את המכשיר. זה היה בגיל שבו גיליתי את "לד-זפלין" . זה רגע שנצרב לי עמוק בתודעה: המראה הקשה שראיתי, המוזיקה של הלהקה באוזניים, הפחד שתקף אותי והרצון העז שלי פשוט לברוח משם. לקחתי מונית חזרה למשפחה והרגע הזה נשאר במוזיקה שלי. החלטתי לנגן את המוזיקה הזו כזיכרון להתוודעות שלי למציאות בביירות ולמוזיקה של לד זפלין באותו הזמן. 


בהמשך לנקודה הזו בדיוק, ראיתי על הקיר בעמוד הפייסבוק שלך לינק לסרט דוקומנטרי שנקרא The Lebanon I Dream Of. על איזו לבנון אתה חולם כיום?
א"מ: אני חשוב שאם נרצה להיות כנים במאה אחוזים, אם אני רוצה לחלום על לבנון אני חייב לחלום על כל המזרח התיכון ולא על לבנון לבדה. כל מה שלבנון יכולה להיות לא שווה הרבה אם המזרח התיכון לא נמצא בשלום ובשלווה. אני רואה מזרח תיכון שמתפתח כלכלית וחברתית. אם הבית שלך מטופח ונהדר, אבל כל השכונה שלך חרבה ולא שמחה - אתה עצמך לא תוכל להיות מאושר. יש לי חלומות רבים למולדת שלי. הייתי רוצה בית שליו שבו אפשר להרגיש נינוח ובטוח, מקום שבו אנשים אוהבים זה את זה. מקום שיש בו שלום. אבל כדי לחלום את זה אני חייב לחלום שגם השכנים שלי נמצאים במקום טוב ושתתקיים ביננו אהדה ועזרה הדדית. 


ואיך משיגים או מגשימים חלום כזה?
א"ה הלוואי וידעתי. תראה, אני נולדתי כנוצרי בלבנון אבל מעולם לא חונכתי במסורת דתית. גדלתי לתוך מוזיקה. אני לא אדם דתי באופן כללי. אני מכבד לגמרי אנשים שמאמינים באלוהים, ולא משנה איזה אלוהים זה. האלוהים של הוא רעיוני, הוא תפיסה של חיים, האלוהים שלי הוא מוזיקה, הוא יצירה. אני מאמין שאם אנחנו נרצה בכנות לעשות שלום, על הממשלות שלנו להיות אזרחיות ולא דתיות. במיוחד באזור הזה של העולם, אנחנו חייבים שהשלטון בכל המדינות יהיה נייטרלי ומנותק מאמונה דתית. אני חושב שזה יהיה קשה לכם בישראל לשמוע דבר כזה מאחר שישראל נבנתה על אידאל דתי לעם היהודי.


השאלה היא האם כולם מכירים בזכות ההדדית של האחר לחיות באמונה שלו.
א"מ: אני מסכים איתך לחלוטין. הכוונה שלי היא לשיטת הממשל. זו הנקודה שלי. האמונה היא כמובן חשובה והיא צורך של האנשים. אפשר לחיות ביחד תחת השקפות דתיות נבדלות.  אני לא קובע שזו האמת היחידה. אני מאמין שבני כל הדתות צריכים לחיות בשיויון תחת אותה האומה. 


מה לדעתך התפקיד של מוזיקאים בנקודה הזו?
א"מ:אני לא יודע לגבי הגדרת תפקיד, אבל יש לנו בהחלט אחריות בלגרום לאנשים להבין זה את זה. הנה אתה מרדיו בישראל החלטת לקיים את הראיון הזה איתי ולשאול אותי שאלות. אני רוצה לקוות שזה בגלל שהמוזיקה שלי דיברה אליך וגם ללא היכולת שלנו לתקשר ביננו באנגלית, היצירה שלי אמרה לך משהו. אני מקווה שהאמירה הזו היא משהו על שלום ועל אושר, משהו על זכרון ועל עתיד. זה סוג של דיאלוג ביננו. אנחנו יכולים לתקשר ולהעביר מסר באמצעות המוזיקה. 


דווקא בקטע כמו "ביירות", הצלחת להעביר משהו שמדבר אלי כישראלי. על כל היופי והעוצמה של המקום בו אנחנו חיים זה לצד זה, אבל גם על הכיעור והאלימות שבו. הוא גרם לי לחשוב. זו תגובה ששמעתי גם מאחרים כאן שנחשפו למוזיקה שלך. 
א"מ: אם מה אתה אומר הוא נכון וזאת הדרך שבה המוזיקה שלי מתפרשת, אני שמח על כך מאוד. אם יש לזה את היכולת לשנות במעט את הדרך שבה אנשים רואים את הדברים זה נפלא. אני מקווה שאתה צודק. אני מקווה ומאחל שלמוזיקה תהיה את מידת ההשפעה הזו על אנשים. אני באמת מקווה כך. 

אם כך, מה הסיכויים לראות אותך מופיע בישראל ומעביר מסר כזה באופן ישיר אלינו?

א"מ: (צוחק) אני לא יודע. הוזמנתי פעמים רבות להופיע בישראל אבל אני חושב שזה יהיה בלתי אפשרי. יש סיבות רבות לכך. ראשית, גם אם המוזיקה שלי היא מסר ואני אגיע להופיע לחלוק את המוזיקה שלי אתכם, כמובן שזה חלום שאנחנו כולנו חולמים עליו לעתיד, אבל אם אעשה זאת כיום יהיו הרבה לבנונים שלא יבינו את המעשה שלי. אני לא רוצה לפגוע ברגשות של הלבנונים בזמן שאני מנסה לרצות את שלכם. אתה מבין את הכוונה שלי? משהו קורה בלבנון שהוא לא רק פוליטי. החיים בלבנון היום מאוד לא פשוטים. התושבים פשוט בורחים מהמדינה ומחפשים להצליח ולחיות במקומות אחרים. זו תופעה מאוד מדאיגה שמתרחשת שם. אני לא אומר שזו הסיבה היחידה, האמן לי, אבל למלחמה עם ישראל יש השפעה ישירה על המצב הזה. המלחמה הזו אינה מאפשרת ללבנונים לחיות בצורה הולמת. המתקפות של ישראל על לבנון מביאות בין היתר למצב הזה. לא כל הלבנונים מבינים בכלל מדוע ישראל תוקפת. אני מדבר במיוחד על יולי 2006. למרבית תושבי לבנון יש היום טינה כלפי ממשלת ישראל ואם הם ישמעו שאני כלבנוני באתי להופיע אצלכם זה יתפס על ידם כאילו אני בא להופיע מתוך הסכמה עם הממשלה שלכם ואת זה אני לא יכול לעשות. אין לי כמובן שום דבר נגד העם הישראלי והייתי שמח לחלוק את המוזיקה שלי איתכם.


אתה יודע שיש לזה שני צדדים. החיזבאללה בדרום לבנון גם הוא פוגע ישירות באזרחים בצפון ישראל ולכן מצב המלחמה נמשך כל הזמן. הם לא ממש מכירים בזכות שלי לחיות כאן. 
א"מ: אני יכול להבין את הפחד שיש לישראלים מהחיזבאללה כי זו מלחמה. אתה צריך להבין שלפני 2006 הרבה לבנונים התנגדו לחיזבאללה אבל המצב הזה השתנה והיום מרבית הציבור בלבנון תומך בהם. ומי גרם לזה? אז במצב כזה אי אפשר רק להאשים את העם הלבנוני. אני לא מומחה גדול בפוליטיקה, אני רק קורא ועוקב וכשאני בלבנון אני מדבר עם האנשים. אני יודע היום שאם רוצים לעשות שלום עם לבנון אתם תצטרכו להתמודד גם עם החיזבאללה לבטח. החיזבאללה הוא כוח פוליטי חשוב במדינה ואי אפשר יהיה להתעלם ממנו. אבל זו לא תהיה הפעם הראשונה בהיסטוריה של העולם שבה אויבים מושבעים בקונפילקט פוליטי סבוך מגיעים לעשות שלום. אני יודע שיש בלבנון את אלו שיתקשו מאוד להשלים עם קיומה של מדינת ישראל אבל יש כבר רבים כאלו שמקבלים אותה, אז אולי יש עוד תיקווה. האלימות היא מה שמפחיד אותי. זה כמו בזוג נשוי. אתה יכול להגיע לויכוחים ולמחלוקות בין שני אנשים שאוהבים זה את זה. אבל כל עוד אין אלימות בינהם יש לזוגיות שלהם סיכוי. אם הם מכים האהבה נעלמת. אני חושב שזה דומה במצב שלנו. אנחנו כולנו אחים ומרגישים קרובים, אבל אם המלחמות יימשכו קטנים הסיכויים שנוכל ליישב את הסכסוכים ביננו. זה כבר מאבד חשיבות מי התחיל את המאבק. בנקודה מסויימת, בשני הצדדים צריך להניח את העבר בצד, להפסיק את הלחימה ולהתמקד בשיחות. להכנס לחדר ולא לצאת ממנו מבלי למצוא פתרון. הצעד הראשון שאנחנו צריכים לעשות הוא להתנער מהמנהיגים הנוכחיים שלנו, גם בלבנון וגם בישראל. לכולם יש דם על הידיים והם לא אלו שיצליחו לקדם אותנו. אני מקווה שיהיה לשני הצדדים את הרצון לעשות את זה ואולי בגלל זה מוזיקה נמצאת כאן כדי אולי לשנות במעט את הצורה שבה אנשים חושבים. לאט לאט נתקדם לקראת משהו רגוע יותר ואולי לשלום.

 

תגובות