מגזין

פולחן השמש

פרעוני החלל של סן רא האגדי נחתו בבארבי להופעה חד פעמית, עדית אזולאי חזרה מכושפת ונרגשת

מאת עדית אזולאי. 04-12-2011

תגיות: חלל, עדית אזולאי, סן רא, ג'אז, אפרו, סווינג, אפרופוטוריזם, סן רא ארקסטרה

במוצאי שבת, בשעה 22:00 לערך, עלו על במת הבארבי האנשים האלה:

שהם צאצאים ישירים של האנשים האלה:

והם הגיעו לכאן על מנת להעביר אלינו באופן בלתי-אצמעי את משנתו של אלם, הידוע בכינויו Sun Ra, ובהיעדרו מנצח עליהם המכשף הזה:

צילום:andynewצילום:andynew

כמי שנכחה באירוע, אני יכולה להעיד ממקור ראשון שהם עשו את עבודתם נאמנה. במילים אחרות: מי שמזדמן לו להקשיב לפרעונים האלה עושים את הסווינג – מובטח לו שיזכה בהארה. 

יכול מאוד להיות שחלק נכבד למדי מקוראי הסיקור הזה לא מכירים בכלל את ה"סאן-רא ארקסטרה" ולא שמעו מעולם על סאן רא עצמו. אם אתם שייכים לחלק הנכבד הזה, עשו לעצמכם טובה ואל תדפדפו הלאה. אולי, רק אולי, המילים והתמונות והצלילים דלהלן ידרבנו אתכם להכנס לתוך העולם המופלא של אחד מאלי-השמש הכי מגניבים שחיו על האדמה הזאת וניסו להפיץ את אורה על האנושות כולה.

נפתח, כנהוג, במילות פתיחה. מכיוון שבויקיפדיה מתמחים במילות פתיחה, הם בוודאי לא יתנגדו אם נשאיל אותן מהם ועל כן הנה התרגום של הפסקה הראשונה של הערך Sun Ra בויקפדיה:

" 'מכל מוזיקאי הג'אז, סאן-רא היה, קרוב לוודאי, הקונטרברסלי ביותר', כך טוען מבקר המוזיקה ג'ון יאנו, בגלל המוזיקה האקלקטית שלו וסגנון החיים המאוד לא אורתודוקסי שניהל. סאן-רה טען שהוא צאצא ל"גזע המלאכים" ושאינו מכדור-הארץ, אלא משבתאי, ופיתח אישיות מורכבת תוך שימוש בפילוסופיות "קוסמיות" ושירה לירית, שהפכו אותו לחלוץ של תנועת האפרופוטוריזם. מעל הכל, הוא הטיף למודעות ולשלום. הוא נטש את שם לידתו ונטל את שמו וזהותו של אל השמש המצרי, רא, ועשה שימוש בשמות נוספים במהלך הקריירה שלו, ביניהם "לה סונרה" ו"סאני לי" (ואריאציות נוספות על השמש. ע.א.). סאן רא הכחיש כל קשר עם שמו ה"ביולוגי" וטען שהוא קשור לאדם דמיוני, שאינו קיים. במילותיו: 'כל שם שקשור אלי מלבד 'רא' הוא פסבדונים' ".

בוודאי יצער אתכם לדעת שהשמש הלכה לעולמה בשנת 1993. אבל אל חשש: את החלל שהותירה אחריה ממלאת בנאמנות תזמורת מרובת נגנים וכלים מוזרים, שכולם (הנגנים והכלים) נבחרו על ידה באופן אישי, גרו איתה באותו הבית במשך תקופה לא מבוטלת והם מוזיקאים מבריקים ומוכשרים, כל אחד בתחומו וכולם ביחד.

ההופעה נפתחה בתוהו ובוהו מוחלט, משהו שחופשי נכנס לקטגוריה הרועשת של "אימפרו-ג'אז", אלא שמה שנשמע לנו כמו אימפרובזציה חסרת-גבולות למעשה קומפז (מלשון "קומפוזיציה") בריל-טיים על ידי המכשף מלמעלה. המכשף, ששמו מרשל אלן והוא בוודאי אחד מגאוני-הדור, ניצח על כל הבלגן הזה בפנים חמורות סבר, בתנועות ששום תזמורת פילהרמונית לא היתה נענית להן, תוך שהוא מסמן מתי תורו של מי לנגן ובאיזה אופן לנגן ומה צריך להביע הניגון ואיך הצלילים צריכים להסתדר. זה היה הבלגן הכי מאורגן שיצא לי להתקל בו וברגע שקולטים את הארגון הזה – מתחילים להבין את המשמעות שלו. זהו באמת התוהו ובוהו והחושך המרחף על פני התהום, חמש דקות בערך לפני בריאת העולם ועלייתה של השמש. אם קולו של אלוהים היה חסר למישהו, גם הוא נכנס בול בזמן: הקלטות של סאן רא המנוח ליוו את המוזיקה וכל כמה שהיה קשה לעיתים לעקוב אחרי סיפור המסגרת של ההופעה ומילותיו של אלוהים עצמו, עדיין אפשר היה לחלץ את המסר הכללי: שלום, אור, הרבה בלגן על כדור-הארץ והרבה דיבורים על כל הטוב שיש בחלל. או, כמו שאומר השיר: ספייס איז דה פלייס. וכמו שאומרת אני: אינדיד!! כי אחרי כל הרעש הזה של תחילת העולם התחיל הסווינג.

כשהמאסטר עוד היה בחיים:

בוודאי שמתם לב בתמונה למעלה שיש המון נשפנים בתזמורת הזאת. משהו כמו אחד-עשר נגנים שנושפים בכל כלי שהומצא בעולם וגם בכאלה שהם המציאו בעצמם. מלבדם יש גם קלידן (על פנדר-רוס, בעיקר, אבל לא רק), בסיסט, מתופף, גיטריסט, פרקשוניסט ו-ווקליסטים שהם בעצם שלושה-ארבעה מהנשפנים, שמחלקים ביניהם את תפקידי השירה. והמכשף, כמובן, שחוץ מלנצח על כולם הוא גם מנגן (בין השאר על חליל מאוד מאוד מוזר), שר ומתקשר עם הקהל. אתם מוזמנים להתסכל על רשימת הכלים והתפקידים כאן ולהבין את העושר הצלילי שהחבורה הזאת מפיקה. הרבה גרוב נשפך אתמול בבארבי והווקאלס הזיזו את כולם. לכל נשפן ניתנה ההזדמנות להתבטא בנפרד וכולם ביחד הראו לנו שמלבד בלגן הם גם יודעים לנגן ג'אז הרמוני ולהרקיד את הקהל צ'יק-טו-צ'יק. אחד מכליי הנשיפה שהמציאה הלהקה:

ושוב, אחרי שהתמכרנו לכל השמחה הזאת, הגיטרה נתנה את האות לפאזה הגלקטית הבאה. כמו שעדי, חברתי האהובה, אמרה: עכשיו חצינו את האטמוספירה. וכמו שאני אומרת: לגמרי!! יותר ויותר אנחנו מתקרבים אל השמש ואחרי עוד קטע שנשמע לי כמו ג'אז מודאלי חזרנו אל הסווינג, אבל בוריאציה אחרת: אם קודם זה היה סווינג-ג'אז עכשיו זה ג'אז-סווינג. וזאת לא סתם קטנוניות, זה ההבדל בגישה. המכשף, אגב,המשיך לחלק הוראות לכולם. גיל, חברי היקר מאוד, חשב שהוא אפילו קצת מפחיד – אותו ואת הנגנים. אני, יש להודות, לא התייראתי ממנו. אני זזתי עם המוזיקה בעיניים עצומות וריחפתי בחלל, שואפת להגיע לעולמות רחוקים ולראות כוכבים, אולי אפילו לתפוס קצת שמש באמצע הבארבי.

אחרי ההדרן הווקאלי המקסים סיכמנו בינינו, החבורה הקטנה שחייכה כל הערב, שאת ההופעה הזאת אי אפשר להכניס לשום קטגוריה. כבר שנים שאני טוענת בפני כל מי שמספר לי שהוא לא סובל ג'אז, שג'אז הוא הרבה יותר מהדימוי שיש לאנשים עליו. שג'אז הוא הרבה יותר מג'אז. והנה באה ההופעה הזאת וטענה את זה הרבה יותר טוב ממני. ההופעה הזאת היא הרבה יותר מג'אז והרבה יותר מסווינג והרבה יותר ממוזיקה ממודאלית או מכל קטגוריה אחרת שאפשר היה לתייג אותה בה. ההופעה הזאת היתה חגיגה של מוזיקה ושל אהבה ושל המורשת של אחד המוזיקאים הכי קונטרברסליים ומעניינים בתולדות הג'אז. הרי בסופה של כל הופעה אין באמת משמעות לתחפושות שלובשים הנגנים או לאיפור שהם מורחים על פניהם (כמו הטייגר ליליז, שהיה לי העונג לסקר בשבוע שעבר). בסופה של כל הופעה יש משמעות רק לדבר אחד: למוזיקה. ובסופה של ההופעה הזאת הרגשתי שהמוזיקה הנפלאה הזאת מילאה אותי בהמון משמעות.

קטע מתוך הופעה במאי 2011, ביום ההולדת ה-87 למרשל אלן: 

תגובות