מגזין

במרחק שבין גד לרנרט

יהוא ירון אירח את עדי רנרט ושלום גד בפסטיבל הפסנתר. החיבור הראשון היה צולע לחלוטין, השני פיצה על זה לגמרי

מאת סער גמזו. 24-11-2011

תגיות: יהוא ירון, פסטיבל הפסנתר, עדי רנרט, שלום גד

 

אסתטיקה של אי נוחות. ירוןאסתטיקה של אי נוחות. ירון

אני קצת מאוהב ביהוא ירון. לא בדיוק בקטע הרומנטי, יותר בקטע האמנותי והיצירתי. זה קרה די מזמן, עוד לפני שהוא החליט לנסות קריירת סולו. יש משהו מכשף בבחור התמיר עם הזיפים שעומד מאחורי קונטרבס ונראה כאילו נשאב מתוך סיפור על דור הביט. המוזיקה שלו מייתרת את השימוש במילה ז'אנר, המילים שלו הן גורמות לך לחשוב ולזוז באי נחת, ההופעה שלו מרגישה כמו ביקור במקום אפל ומסקרן שנותן הצצה לצד החשוך של החיים. לא כי הוא מרבה לדבר על מוות ושכול, אלא כי הוא לא מנסה להתחנף עם סיפורים קלילים ולא מחייבים על זוג אוהבים שמלקקים גלידה מול השקיעה.

 

ההופעה שלו בפסטיבל הפסנתר הייתה הבטחה גדולה מבחינתי. בשיר "קיים ונעלם" של ירון מופיעה השורה "תקשיב לדיסק של שלום גד, הוא מחייה את העברית". הוא מרפרר לעוד אמן עצמאי עם יחס מיוחד למילים וגישה מסקרנת למוזיקה. החיבור שלהם בפסטיבל נשמע מראש כמו הימור בטוח. כאילו הערב הזה מבטיח לעשות לעברית קצת נחת, להוציא אותה מהביבים של "בלבלי אותו" אל הפסגות של "זה לא זמן טוב לכתוב שירה".

את הערב ירון פותח עם עדי רנרט על הפסנתר ומשהו שם מרגיש מפוספס מהרגע הראשון. הגישה הארטיסטית והמשוחררת של ירון היא ההיפך המוחלט מרנרט המסודר, הנקי, ההרמוני, העדין, העגול והקל לעיכול. הוא כל כך נקי שלרגעים נדמה שהוא מנגן שיר אחד וירון שר שיר אחר לגמרי. רנרט הולך לפי הספר וירון בכלל לא זמר. החריקה הזו תלווה את ההופעה עד סופה, פרט לרגעים שבהם רנרט יורד מהבמה וירון חולק אותה עם גד.

אומרים על פרפורמרים מקצועיים שהם לא טועים, שההופעה אצלם היא הדבר הכי חשוב בעולם והקהל שלהם צריך ליהנות מחוויה מהודקת ונקייה מטעויות. כנראה שלירון עוד לא אמרו את זה. הוא טועה במילים, מתבלבל קצת בספירה, מתקשה לחבר מילות קישור רצופות ומשדר מבוכה מעצם המעמד. כל זה לא רק שלא פוגע בהופעה, אלא מסלק ברגע אחד את המחסום הבלתי נראה שניצב מול הבמה ופותח דלת גדולה ישר אל הלב של יהוא. הוא עומד שם, כל כך לא כוכב וכל כך פגיע, כל כך חשוף וכל כך טוטאלי שהכל נסלח לו ברגע ונראה אפילו מתבקש. ירון הוא ייצוג מעולה לרוח של המוזיקה העצמאית, גם אם זה הופך אותו ללא קל לעיכול ולעיתים אפילו מרתיע קלות. הבחירה להתמסר לו הופכת למתגמלת ונכונה כבר בשורה השלישית של השיר הראשון.

החיבור עם עדי רנרט גורם לכמה מהשירים לאבד משהו מהאפיל האפל והמורכב שלהם. כאילו מסרס את החלק העוקצני ומאלץ אותו לבוא לקראת המאזין. השירים של ירון, שמושפעים מיוצרים כמו זאב טנא, צ'רלס בוקובסקי וטום וייטס, רוצים דווקא לעקוץ וליצור אי נוחות קטנה. ההרכב האורגני שלו מצליח לעטוף אותם נכון יותר ולאורך חלקים משמעותיים בהופעה אני מוצא את עצמי מתגעגע אליו. לא בטוח שזה אחד החיבורים המוצלחים של הפסטיבל. אבל אז,קצת לפני סיום, מגיע הביצוע המשותף ל"תפוס" יחד עם שלום גד ומצליח לגרום לי לשכוח מהכל. גם מהפסנתר.

תגובות