מגזין

צל כנף

בן אליעד יצא לדייט לילי עם אהוד בנאי בפסטיבל הפסנתר ומצא אמן שלא מפחד לחשוב מחוץ לקופסא

מאת בן אליעד. 24-11-2011

תגיות: פסטיבל הפסנתר, אהוד בנאי, מאיה בלזיצמן, בן אליעד, עמי רייס, חן שנהר, ניצן קנאטי

 

לרגע אחד, במהלך ההופעה של אהוד בנאי שהתקיימה אתמול במרכז סולן דלל, נראה לפתע הטרובדור מבולבל וחסר אונים במעט -  הוא הביט לימינו, ככל הנראה כדי למצוא את גיל סמטנה, ובמקומו מצא את עמי רייס מנגן על פסנתר כנף, הוא הביט ימינה לראות אם נושי פז נמצא באופק, אך מבטו פגש ברביעיית כלי מיתר שהחלו לנגן את "אבן ספיר".

הוא השפיל מבטו למטה, הביט על ידיו, יתומות מהגיטרה האקוסטית שלו שנלקחה על ידי פועל הבמה, ובשלב זה הרגשתי שמשהו לא טבעי פה. הרי הגיטרה היא חלק בלתי נפרד מבנאי, כמו איבר חיוני שבלעדיו הגוף יקרוס. אבל בנאי לא נכנס לפאניקה- הוא התעשת במהרה, וברגע אחד הרים את זוג ידיו והתחיל בעזרתם לספר על הגבר שעבד 7 שנים עבור האישה שאהב, ועל האהבה המתוסבכת והבלתי אפשרית שביניהם. כן, לרגע אחד זה נראה כאילו בנאי הפך לאדית פיאף, אבל מתברר שהוא מספר סיפורים מופלא באותה מידה גם בלי גיטרה לפרוט עליה.

צריך הרבה אומץ מצד בנאי כדי להיענות לאתגר שמציע הקונספט של פסטיבל הפסנתר, גם אם מדובר בערב חד פעמי שכולו סובב ומושתת על אותו כלי גדול ומגושם. שכן הפסנתר לא לקח חלק כמעט, אם בכלל, בתחנות הדרך שבנאי עצר בהן לאורך המסע המוזיקלי שסלל ברבע המאה האחרונה. כעת, עמד בפניו אותו אתגר לפתוח את השירים, לפענח אותן מחדש, לחפור עמוק בתוך הקרביים שלהן ובמטען הרגשי, כדי למצוא את המתווה המתאים עבורם בעיבודים חדשים מבלי שיכבידו עליהם או יפספסו את המהות של השירים. קשה גם לומר שהקהל שמילא את האולם לא הגיע בתחושה של מעט אמביוולנטיות כיצד השירים ונכסי הצאן  יעמדו בניסוי המעניין הזה שבנאי לקח על עצמו.

ואז נפתחת ההופעה עם  "אביא לך", שכנראה לעולם לא אוכל לשמוע בשנית בביצוע אחר – ברגע אחד מתגלה השיר במלוא הדרו. כלי המיתר והפסנתר נותנים לבנאי ולגיטרה קונטרה וחושפות אותו באור חדש לגמרי. יותר אינטימי מחד, אך עם הרבה יותר נפח מאידך. כשהוא שר "את הדרך אלייך אכתוב לתוך שיר ואביא לך אותו בבוקר בהיר", המילים מקבלות לפתע נופך חדש לגמרי, גם כשהן נשמעות בסביבות אחת בלילה.

בנאי התברך באותו הערב בהרכב גלאקטיקוס קאמרי שכלל את חן שנהר (לשעבר ברביעיית מסנר), ניצן קנאטי (הקליט וניגן עם מאיר אריאל, אבישי כהן וכנסיית השכל) גליה חי (חתמה קבע בנקמת הטרקטור) ומאיה בלזיצמן (אם תשרבטו בזריזות רשימה של עשרה אומנים והרכבים מקומיים שאתם אוהבים, קרוב לוודאי שהיא עבדה עם לפחות חצי מהם), כאשר הכל בניצוחו של הפסנתרן עמי רייס, אחד מהמוזיקאים המוכשרים והמבריקים שפועלים היום בארץ, וזה משפט ששלושה סימני קריאה נלווים אליו.

מהנתיב החד צדדי שלקח בנאי במסע שלו הוא המשיך עם השירים הטובים והישנים בכיוונים בלתי צפויים - "בוא הביתה" היה אמוציונאלי יותר מאי פעם, ב"בלוז כנעני" רביעיית כל המיתר נשמעו ברגעי השיא כמו אורקסטרה. רגלי הקהל רקעו בחוזקה ב"הופעת מילואים" לפי הקצב המסחרר של השיר בהיעדר חטיבת קצב, "עבודה שחורה" עדיין נשמע זועם ובועט גם שהויולה העדין מחליף את הדיסטורשן , ו"דוד ושאול" היה רגע שיא שהותיר אותי עם עיניים לא יבשות.  בנאי אף הפתיע אותנו כששלף מהבוידעם את "החתונה", מתוך אופרת הרוק "מאמי", כאשר את תפקיד השירה של מזי כהן נוטלת בלזיצמן עם הרבה תשוקה ועוצמה.

ההופעה אמש לא הייתה מושלמת או חפה ממגרעות, כמו  "מהרי נא" ו"היום" שהיו נפילות קשות, או שירים כמו "ברוקלין" ו"בגלגול אחר" שבלטו בהיעדרם. אבל היא כן הייתה דוגמה למופת עד כמה טוב וחשוב קיומו של אירוע כמו פסטיבל הפסנתר, שקורא תיגר על המוזיקאי לצאת מגבולותיו המקובעות ולחשוב מתוך הקופסא. בעוד יותר מדי אמנים לוקחים את הדרך הקלה, ומנגנים חמישה תווים בודדים על הפסנתר שעומד בעיקר בשביל היופי, בנאי לקח את זה הכי רחוק שאפשר. וזה טוב לדעת שבגיל 58, ממרום מעמדו האיתן במוזיקה הישראלית, עדיין יש לו את הרעב ואת הדרייב להמציא את עצמו ואת המוזיקה שלו מחדש.

 

תגובות