מגזין

עם ישראל ברייט

יהל ליפשיץ היה בהופעת ההשקה של "דרגות לכלוך ונקיון" ומצא יוצר שנמצא בתיאום מושלם עם המוזיקה שהוא עושה

מאת יהל ליפשיץ. 06-11-2011

תגיות: הופעות חיות, ישראל ברייט, יהל ליפשיץ, דרגות לכלוך וניקיון

 

כשחשבתי על איך אני הולך לפתוח את סיקור ההופעה של ישראל ברייט במוצ"ש האחרון בתאטרון תמונע, חשבתי על המוזיקה שלו, שהיא סוג של עוף מוזר בתוך המוזיקה הישראלית. המוזיקה של ישראל ברייט היא אומנות, היא לא פשוטה לשמיעה וסביר להניח שאם לא קראת איפשהו על העקרון שעומד מאוחריה אז כנראה פספסת חלק משמעותי ממנה. בנוף המוזיקלי העכשווי, ליצור שיר בשביל האומנות זה מותרות, ואת רוב השירים כיום יוצרים במטרה לעשות כסף ולהתברג כמה שיותר גבוה במצעדים השונים. האלבום של ישראל ברייט, "דרגות לכלוך וניקיון", הוא שונה לחלוטין. הגישה של ברייט היא כנראה זו שהביאה להופעה קהל מעט מוזר; קהל שממוצע הגילאים שלו היה בבירור מעל 30. לא ברור אם הסיבה לכך היא שאלה הם האנשים שגדלו על "השמחות" וזוכרים לו את ההצלחה ההיא, או שאולי זה כי האלבום החדש הוא לא יצירה "פופית" פשוטה ולכן היא גם מושכת קהל בוגר יותר.

ההופעה נפתחה עם "לילה לבן", שבמקרה או שלא במקרה גם פותח את האלבום – כנראה שברייט מרגיש מאוד נוח עם השיר. מיד אחריו בא השיר "המנקה", שלפי דעתי הוא השיר הכי חזק באלבום, והעיר את הקהל, שעד עכשיו די נצמד לבירה שלו. ברייט שאוהב לפלרטט עם הקהל, מנצל כל רגע שאין בו שיר כדי לדבר. בקול הבס הכל כך מוכר שלו ועם כריזמה שנשפכת מכל חור הוא מדבר על רקע של בס ותופים- בעיקר על שטויות, אבל בצורה שבה הקהל נשאר מהופנט.

בשלב הזה, ברייט בוחר להוריד את הקצב, ראשית עם "ורה" ולאחריו, "מן המקום", שהוא קאבר לשיר של יהודה עמיחי. צמד השירים משרים אווירה מלו-דרמטית ואינטימית מאוד. כנראה שהשקט לא היה קל לברייט, ושני השירים שלאחריהם היו קשורים ישירות לרעיון שעומד מאחורי האלבום- בו ברייט לקח את המנגינה של השפה הגרוזינית והלביש אותה על השפה העברית. "התזמורת" ואחריו "גוג'י קחטמי" מדגימים את המנטרה של ברייט כפי שהוא הגדיר אותה - "בגרוזינית, עברית נשמעת הרבה יותר טוב". ביחד עם "לפניי" והבלדה "כוכבים במקום עיניים", הרצף הזה היווה את שיא ההופעה, בזמן שהקהל מוחא כפיים באווירת טברנה יוונית - כל מה שהיה חסר זה לנפץ צלחת בקריאת "יאסו!".

לקראת סוף "כוכבים במקום עיניים" יורדים חברי הלהקה מהבמה אחד-אחד ומשאירים רק את המתופף, עידו מימון, להראות מה הוא באמת יודע לעשות. לאחר שגם הוא ירד, חזר ברייט ביחד עם שחקן חיזוק, הגיטריסט אלון אמאנו, וניגן עוד ארבעה שירים, בניהם גם צמד של "השמחות" – "אדם צריך בית" ו"בדרך הביתה" הנוסטלגי שמרימים את הקהל לגבהים חדשים. הסיום היה מפתיע; ברייט, שקלט שיש פסנתר כחלק מהתפאורה של הבמה, התלבש עליו והתחיל לאלתר בליווי של ויטלי פודולסקי הבלתי נגמר שמלווה אותו עוד מתקופת "השמחות" והבסיסט גולן זוסקוביץ'. את השיר האחרון "ימינה" ביצעה הלהקה ללא המתופף, שמיהר לתפוס את המונית שהזמין, מה שפגע באחד השירים הטובים באלבום שנשמע לפתע מעט אפור.

אז נכון, ישראל ברייט לא יכבוש את קיסריה, אבל המוזיקה שלו היא מעבר לעוד רינגטון בפוטנציה. האיש שלפני יותר מעשור סירב להגיע לתוכניות טלוויזיה בטענה שהוא אומן, בזמן ששיריו היו שיא המיינסטרים, סוף סוף הדביק את הקצב למוזיקה שהוא באמת רוצה לעשות. לפי דעתי, הרגע החזק ביותר הגיע דווקא בסיום ההופעה כשהלהקה סיימה לנגן את "ימינה" והקהל נשאר במקומו ומחא כפיים. מצד שני, הדבר היחיד שהפריע לי היה שברייט לא ביצע עיבודים שונים ומיוחדים לשירים שלו, חוץ מגרסה מהירה לשיר "גוג'י קחטמי". למי שעוד לא ראה את ישראל ברייט בהופעה, מומלץ לרוץ ולראות- מדובר בחוויה מיוחדת. ההמלצה שלי היא להגיע להופעה מוכנים וככה למקסם את ההנאה, כי הרבה ממה שמייחד את המוזיקה של ברייט נמצא מתחת לפני השטח – בעצם כמו ברייט עצמו.

 

תגובות

  • כל מילה בסלע!

    אהבתי.

    הדואג לכלבים, 07-11-2011 15:25

  • חמוץ מתוק

    מצוין! מחכה לקרוא עוד כאלו!

    Yozi, 08-11-2011 11:04