מגזין

לא סוף העולם ולא באטיח

R.E.M הודיעו על פירוק אחרי לא מעט שנים משעממות ולא מוצלחות. אביעד טובי נזכר ברגעים היפים יותר והיפים פחות, וקובע - היה טוב וטוב יותר שהיה

מאת אביעד טובי. 22-09-2011

תגיות: אביעד טובי, R.E.M

 

שיר לכל תחושה. מייקל סטייפשיר לכל תחושה. מייקל סטייפ

"להיות חלק מהחיים שלכם היתה מתנה בלתי נתפסת. תודה." כך צוטט גיטריסט להקת R.E.M, פיטר באק, בהודעת הפרידה מהמעריצים ביום רביעי. אני לא יודע כמה מהקוראים בכלל נולדו כאשר באק, יחד עם מייקל סטייפ, מייק מילס וביל ברי הקימו את R.E.M ב-1980, אבל זה לא כל-כך משנה. גם אני, כמו רוב האנשים בישראל לפחות, שמעתי אותם לראשונה ב-1991, כש"Losing My Religion" פרץ בסערה וחרך את גלי הרדיו.

 

הוא יצא בדיוק בזמן ההכנות שלי לבר-מצווה, כך שההזדהות האידיאולוגית והנפשית עם שם השיר היתה מבחינתי הדוקה כבר מהרגע הראשון, עוד לפני שהתעמקתי בטקסט. אני לעולם לא אשכח את "טיול בני-מצווה" של שכבת כיתות ז' לירושלים, שלאחר ריקודים חסידיים ברחבת הכותל והרצאה מפי מר"ן עובדיה יוסף, הסתיים ב"מסיבת דיסקו" באיזה מקום לא רחוק מהפונדק של אלביס. אבל "דיסקו" כבר לא היה שם. שנות השמונים נגמרו שנתיים קודם והכבלים החדשים הביאו לארץ את MTV וריח של רוח נעורים. הדי.ג'יי, שאז עוד קראו לו "תקליטן", עמד המום מהתגובה ההיסטרית – פשוט היסטרית – של עשרות בני הנוער הצעירים, שהתפרצו כאחוזי אמוק בצרחות של ילדים שרק עכשיו מתחלף להם הקול אל רחבת הריקודים, כאשר צלילי המנדולינה הראשונים של פיטר באק בקעו מהרמקולים. "איך זה יכול להיות, שכל-כך הרבה אנשים, פשוט משתגעים כשהם שומעים את השיר הזה? הא? תגידו לי? איך?" לתקליטנים במסיבות היה אז גם מיקרופון.

זה לא נגמר שם. בקיץ של אותה שנה יצא גם ההמנון "Shiny Happy People", שהפך סופית ורשמית את R.E.M לחביבת הקהל, כל הקהל, בלי הבדל גיל, גורמט או אורך שיער. כשאנשים מסביב היו בטוחים שקייט פירסון היא סולנית הלהקה, היה נדמה לרגע ש-Out of Time יגמור כמו הלמבדה מהשנה הקודמת, כלומר עוד איזה להיט שיישכח עד השנה הבאה. אבל אז הגיעה השנה הבאה והביאה איתה את Automatic for the People. וזה כבר גרם לאנשים לעצור, לקחת אוויר וללכת לבדוק מי זאת לעזאזל ה-R.E.M הזאת ולמה לא שמענו עליה קודם.

אוטומטיק היה אלבום מושלם עבור טינאייג'רים בשנות ה-90 ועזר להם לעבור את השנים האלה איכשהו מבלי לדפוק לעצמם איזה אחד בראש (היו פה ושם פספוסים, כידוע). יחד עם שינון שירי האלבום וקנייתו לכל מי שחגג אז יום הולדת, הלכה וגברה, אצלי ואצל רבים אחרים, ההתעניינות באלבומים המוקדמים של הלהקה והם היו בשבילי אוצר בלתי-נדלה לשנים ארוכות. בזכות R.E.M למדתי בין השאר מה זה פוסט-פאנק, רוק אלטרנטיבי, רדיו אירופה החופשית (בכלל, R.E.M היא להקה של רדיו), אילו צרות יש בגווטמאלה, מי היה לני ברוס ומה עשה אנדי קאופמן. Fall on Me, The One I Love, Welcome to the Occupation – היה שם שיר לכל תחושה, לכל סיטואציה. כאילו שמייקל סטייפ כבר חווה וידע הכל, ואז כתב מעין "מדריכים" קצרים לשעת חירום, עם יופי של גיטרות ברקע, לשימוש הדור הבא.

אבל ככל שנחשפתי לאלבומים המוקדמים, הבנתי שאני הטמבל שהגיע בסוף. נכנסתי לסרט עשר דקות לפני שהוא נגמר, אחרי שהחמצתי את כל האקשן. Out of Time ו-Automatic for the People היו למעשה שירת הברבור של הלהקה. התובנה הזאת הלכה והתחזקה ככל שהחבר'ה מג'ורג'יה התעקשו להמשיך ולהוציא אלבומים איומים ומשעממים בזה אחר זה. אולי מוגזם לומר שהם היו צריכים לפרוש כבר ב-87', כשהבינו לבד שזה סוף העולם כפי שהם הכירו אותו, אבל הם בהחלט היו חייבים להבין את הרמז לפחות אחרי הפלופ של Monster. במקום זה הם ניסו להציל את המצב עם פאטי סמית' ות'ום יורק (שהחליף אותה בהופעות), אך ללא הועיל.

גם כשהלהקה כבר הפסיקה לעניין, השירים שלה המשיכו ללוות אותי. Orange Crush היה שיר הגיוס. מריבות עם אנשי שירות לקוחות היה Pretty Persuasion. נסיעה ארוכה בלילה – Drive. בראשית הדרך ברדיו, Radio Song פתח לא מעט תכניות. וכשהלכתי רחוק, במיני-דיסק התנגן לו שוב ושוב הפזמון האהוב עלי ביותר:

"We are young despite the years we are concern\ We are hope despite the times\ All of the sudden, these days\ Happy throngs, take this joy wherever, wherever you go"

REM היא בהחלט לא להקה צעירה, אלא להקה שהייתה יכולה לפעול בדיוק חצי מהזמן בו פעלה ועדיין להיות גדולה ומשמעותית כפי שהיא היום. לכן זה כלל לא עצוב ואפילו לא באמת מעניין אם היא נזכרת עכשיו להתפרק. בכל אופן היא ממשיכה, כמו שאמרו חבריה, ללוות את חיינו. אולי אפשר  להשיב לפיטר באק ולומר לו "לא לא, תודה לך. להיות חלק מהחיים שלנו זאת היתה מתנה בלתי נתפסת. תודה".

תגובות