מגזין

מה קורה כאן?

טור שבועי של סער גמזו, על מה שקורה סביבנו, על מוזיקה ישראלית ועל מחשבות פרטיות. והפעם - טורקיה, מהפכה, יאפים, פסיכופט צעיר, מאניה דיפרסיה ולא מעט אופטימיות

מאת סער גמזו. 04-09-2011

תגיות: סער גמזו, אלקטרה, גבריאל בלחסן, צעדת המיליון, דפני ליף, יאפים עם ג'יפים, רוגל אלפר, יענקלה רוטבליט, להקת דבק

 

צילום: גיל רוביוצילום: גיל רוביו

השבוע שחלף היה מלא באירועים ועמוס אפילו בסדר גודל ישראלי. אנחנו, שהתרגלנו להזריק חדשות וכותרות לווריד כל חצי שעה, קיבלנו שבוע צפוף וגדוש בהתרחשויות. כל כך עמוס היה, שאפילו שחרורה של מרגול למעצר בית לא הצליח לייצר עניין מיוחד. לעומת זאת, בחשיבותם של שני אירועים אחרים שהתרחשו, קשה מאד להגזים.

 

האחד הוא המשבר ביחסים עם טורקיה. כן נתנצל או לא, זו בכלל לא השאלה. טורקיה הייתה במשך שנים יותר מעוד מדינה באזור. היא הייתה שותפה לתמרונים צבאיים, לבריתות כלכליות, למהלכים דיפלומטיים וכו'. אבל עכשיו שר החוץ הפאשיסט שלנו מתכנן מדיניות של בדידות מזהרת שתגמד את זו שהנהיג ביסמרק בשעתו. מתוך רגש עליונות שלא ברור מקורו, הוא וחברו ברק (הם לא אמורים להיות אויבים פוליטיים, הצמד המחליא הזה?) דואגים לנתק אותנו לאט לאט מהעולם. זה היה נכון אם היינו יכולים לקיים את עצמנו או להגן על עצמנו, אבל ברור לנו שאנחנו לא. בקצב הזה אפילו ידידתנו הגדולה מהמערב מתחילה למאוס ביחסים איתנו. נראה לי שיש סיבה אמיתית לדאגה, בעיקר אם בעקבות הפרשה המביכה הזו תיווצר מתיחות באזור והים התיכון יהפוך לזירת התגוששות.

האירוע השני, והמשמעותי יותר, הוא צעדת המיליון שהתקיימה אתמול. שנים של שתיקה, של הנהון הסכמה רפה, של קיפול הזנב, של עלבון ואי צדק הגיעו אתמול לנקודה קריטית. מעל 400 אלף איש יצאו לרחובות והרימו את "אם כל ההפגנות". בשבוע שחלף עוד ניסו קולות המתנגדים לצנן את ההתלהבות. הם טענו שהתקשורת "מאתרגת" את דפני ליף, הם ערערו על לגיטימיות המאבק, הם קראו לנו לקפל את האוהלים ולחזור הביתה. הם לא ציפו לראות את מה שקרה אמש. התנועה שנולדה בתל אביב בקיץ האחרון כאן כדי להישאר. הישראלים החדשים קמו מהספה והחליטו לדרוש את מה שמגיע להם. הישראלים החדשים הבינו שהם הכוח המניע את המדינה, ושהם לא לבד. למעשה, הם רבים כל כך שאין כיכר גדולה מספיק כדי להכיל אותם. הבוקר ישראל קמה למציאות אחרת ואנחנו צריכים לתרגם בצורה מושלמת את הכוח העצום הזה לכוח פוליטי. להשתמש בו כדי לייצר לכולנו מקום טוב וצודק יותר לחיות בו.

אז מה קורה כאן?

גבריאל בלחסן – גשר בגובה רב: אין דרך לתאר במילים את מה שעובר במוחו של בלחסן ומתורגם להיות המוזיקה שלו. הוא ישיר ופוצע, הוא כן ואמיתי עד זעזוע, הוא חופר בתוכו ומתיז את המורסה על המאזין שמוכן להתמסר לתענוג המפוקפק הזה. עכשיו הוא משחרר סינגל כפול מתוך אלבום חדש שייצא בקרוב. קטע קצר ממנו מתאר בדרך מצמררת את התחושה האישית שלו: "במקום שבו ישב פעם נער צוחק/ יושב היום איש שמן/ צל של רוח/ איש בלי צל/ מוח רץ באיש עייף".

» להאזנה לסינגל הכפול לחצו כאן

יאפים עם ג'יפים – בין הדבשות: אחד ההרכבים הכי מסקרנים באינדי המקומי משחרר סנונית ראשונה מתוך אלבום שלישי. "בין הדבשות" מחזיר אותנו דווקא לאלבום הראשון (והמוצלח יותר לטעמי) של היאפים. יש בו אווירת קרקס אפלה ומילים עם המון מקום שמזמין את המאזין לצלול לתוכן. בסינגל הזה נעם יעיש ודניאל קיצ'לס צירפו אליהם שורה מכובדת של נגנים וביניהם ספי ציזלינג (האחים רמירז) וגדעון כרמל (עוזי נבון ומכרים). רצוי לצרוך כשהמזגן בשיא תפוקתו.

» להאזנה לסינגל לחצו כאן

אלקטרה ורוגל אלפר – פסיכופט צעיר: ב-1997 הוציא אלפר בעזרת כמה חברים אלבום בשם פסיכופט צעיר. ב-2011 הוא אירח בתכנית התרבות שלו את ניצן חורש בפאנל. הגיוני ששם נולד השילוב הזה שמפיח חיים חדשים בשיר. אלפר חובר לאלקטרה (להקתו של חורש) ויחד עם מקליטים גרסה מהודקת, אנרגטית ומעיפה של "פסיכופט צעיר". מומלץ מאד גם לאלה שלא הכירו את המקור.

יענקלה רוטבליט ולהקת דבק – הקיץ האחרון של השפע: אם תרצו קלישאה דביקה תוכלו להגיד שהשיר הזה מחבר בין שני דורות של אמנים. אם תרצו משהו פחות בומבסטי, אבל נכון לחלוטין, תוכלו להגיד שזה אחד התוצרים האמנותיים המובהקים והמוצלחים שהולידה המהפכה הזו. האווירה והמילים משקפות נהדר את רוחה הלא אלימה והחיובית של המחאה הזו. גם אם תיקחו מהשיר הזו רק שאלה אחת, זה אומר שהוא עשה את שלו – "אם לא עכשיו, אימתי אח שלי?"

תגובות

  • כן נתנצל או לא, זו בדיוק השאלה

    אם נתנצל על עצירת המשט שהייה חובה לעצרו, אם נתנצל על הגנת החיילים שלנו על עצמם מול המון כועס ואלים, אם נתנצל על הריגת חיילים מצרים בשוגג בעקבות מתקפה של חוליית מפגעים שיצאה ממצריים - אם נתנצל על כל אילו ועוד - מה יהיה העתיד? הממשלה הביעה צער על האבידות וזה בדיוק מה שהיא הייתה צריכה להביע וטו לא. יש משמעויות להתנצלות יותר מאשר "כבוד מרוקאי" - אם נתנצל, משמע נודה בטעות, נאבד את הזכות שלנו להגן על עצמינו במקרים דומים שאין ספק שיגיעו בעתיד הלא רחוק - ההגנה הזו היא הכרח, אי אפשר להתעלם מזה שהתקפה על ב"ש נהפכה כבר לנורמה הזויה בדיוק כמו שדור שדרות הצעיר מצולק כבר לפחות 8 שנים. בנוסף נפקיר את החיילים שלנו לתביעות ומעצרים כשירצו להסתובב בעולם, לדוגמא לונדון. בקשר להפגנת המיליון – אני הייתי שם, צעדתי, תמכתי ואני חושבת שהיא מוצדקת - השיטה בעייתית וחובה לשנותה. חבל שכמעט כל אילו שסבבו אותי הפכו את המחאה המאחדת הזו למפגן פוליטי. הפוליטי מפלג ומחליש את המחאה, האזרחי הוא הוא העם וגורם לתמיכה הנחוצה לה. צריך לזכור - לאחר מפגן הכוח אמש אנו מחוייבים לשמוע ולבחון את הצעות הוועדה והממשלה. הרי אנחנו לא רק רוצים להפגין כוח אנחנו רוצים גם פיתרונות בסופו של דבר. מקווה ומאמינה שלא יהיו צורך בצעדה נוספת, והממשלה אכן תקיים ותביא לשינוי.

    ברודצקי, 04-09-2011 14:23

  • אני לא רוצה להתווכח

    רק להציע עוד דרך להסתכל על הדברים. כיצד לפי דעתך תשפוט ההיסטוריה את ההתנהלות הזו? אני מזדעק וקורא למציאת פתרון דיפלומטי למשבר הזה, רק כי ברור מאד כבר עכשיו שמדובר בטעות היסטורית שעוד עלולה לעלות ביוקר. אם מדינת ישראל תפעל בעצמה להגברת הלחץ האזורי עליה (והיא עושה אחלה של עבודה בינתיים בתחום הזה), התוצאות עשויות להיות מסוכנות אלפי מונים מכל התקפת טילים על באר שבע. ומילה בעניין הפוליטיות של המחאה. היא הייתה פוליטית מרגע שכוונה נגד קבוצה מסוימת. אם יש קבוצות שמרוויחות מהמצב הקיים, קרי חרדים ומתנחלים, ולהן ייצוג פוליטי שדואג לשעתק את המצב הקיים, אז טיעון ה"א-פוליטי" כבר לא רלוונטי.

    גמזו, 04-09-2011 20:04

  • "א-פוליטי" לא רלוונטי? אז המחאה לא של העם

    נחש, 04-09-2011 21:05