מגזין

פיק אוף דה וויק #16

השבוע לא הבאנו קטעי וידאו משעשעים או אתרים ביזאריים. אין גם אפליקציות מיוחדות ולא מיקסטייפים מרגשים. רק פיק אחד ויחיד שעוד נמצא לפנינו

מאת ליאור רחמני, ברק הלר חיון, סער גמזו, אסף פרידמן. 02-09-2011

 

בכל שבוע אנחנו מביאים לכם את כל הדברים הכי מעניינים/ מרגשים/ משעשעים שמצאנו ברשת. בכל שבוע אנחנו מנסים למצוא את הדברים שיעשו לכם את הסופ"ש ויעבירו את השבת בכיף. אבל הפעם הפיק עוד נמצא לפנינו. הוא יגיע רק במוצאי שבת. ולשם שינוי, גם אתם יכולים להיות חלק ממנו. המאבק החברתי מגיע לנקודה קריטית וזקוק לכם אחד ואחד מכם. לכן, השבוע שדרני קול הקמפוס קוראים לכם לצאת לרחוב!

 

 

סער גמזו: הגיע הרגע. שבועות של מאהלים בכל הארץ, עצרות, צעדות, התעוררות, מהפיכה - הכל מתרכז לערב אחד שיכול לעשות היסטוריה. צעדת המיליון שתיערך במוצאי שבת היא המבחן הגדול של התנועה החברתית שנולדה כאן בקיץ האחרון. הפעם כולנו צריכים לצאת מהבית כדי להבהיר להנהגה האטומה שלנו שככה אי אפשר להמשיך. שאנחנו רוצים שינוי. שאנחנו רוצים צדק. שאנחנו רוצים לחיות במדינה בריאה יותר. 
הצעדה הזו היא יותר ממפגן כוח. היא סימן להתעוררות ולשינוי סדר היום של כולנו. היא צריכה להיכתב כנקודת אל-חזור בהיסטוריה הישראלית. היא החובה האזרחית של כל אחד שמוצא את עצמו כורע תחת הנטל הבלתי אפשרי שמעמיסים עלינו. היא ההתחלה החדשה שכולנו חלמנו עליה.

ליאור רחמני: את צעדת המיליון יזמו כמה פרסומאים שחזרו הביתה אחרי ההפגנה הראשונה ברחבת המוזיאון ולא הצליחו להבין ממארגני המהפכה מה עושים עכשיו, לאן ממשיכים מכאן ומה הן המטרות שאנחנו שמים לעצמנו במאבק הכי צודק והכי הזוי הזה. המושג הנעה לפעולה לא כל כך מוכר לדפני ושות', גם היכולת להפיק הפגנה מתוקתקת לא קיימת אצלם. ליין אפ מסודר זה מהם והלאה, הפלקטים מוכנים יום לפני, האיוונט יוצא בדרך כלל יומיים לפני ההפגנה, הסאונד נוראי, והנואמים אנמיים ומשעממים בצורה בלתי נסבלת.

הייתי בארבעת ההפגנות הגדולות בתל אביב, החזקנו בערך עשרים דקות בכל פעם וחוץ מלהרגיש טוב עם עצמנו שהגענו, התחושה הייתה שאין ממש מושג למה אנחנו ממשיכים להגיע.

במקביל התקשורת הפכה את ימי שבת לסוג של קדם אירוויזיון, המצלמות מדלגות בין המוקדים השונים והכתבים מדווחים על מספרים כמה הגיעו לפתח תקווה, כמה יש בחיפה והאם באר שבע, שהייתה מועמדת להיות ההפגנה הגדולה ביותר, אכן תצליח לעמוד בציפיות ולמשוך עשרות אלפים. אף נאום לא קיבל זמן אויר, אבל ראינו את מרגול שרה. אף תקריב על השלטים שמתנוססים, אבל צילומים ממסוק שנותן המחשה כמה הגיעו. כאלה יש בלי סוף.הכל חלול, ריק מתוכן, מדברים על הכל רק לא על המהות. מה צריך לעשות בפועל כדי שיהיה פה קצת פחות חרא.

מנקודת מבטי, וזה תופס לגבי כל דבר שאני עושה, יש תמיד מיליון סיבות למה לא לעשות ואני מעדיף להיתפס על הסיבה האחת, הקטנה למה כן. גם במקרה הזה יש למה כן אחד גדול. עד היום כולם היו משוכנעים ששום דבר לא יזיז אותנו מהספה. הכפילו לנו את השכר דירה ושתקנו, העלו בעשרות אחוזים את מחירי הדלק והבלגנו, מתחת לאף שלנו מוכרים לנו אריזות חסכוניות שבפועל עולות לנו יותר, החשמל מתייקר בגלל שאין גז ממצריים, אבל הוא עלה הרבה פחות לפני שהעבירו אלינו גז מצרי, החברות הסלולאריות גובות מאיתנו כמה שמתחשק להן מתי שמתחשק להן, כי איפה שהוא בחוזה כתוב שהכרטיס אשראי שלי הוא בעצם שלהם, הוט מחליפים לנו חבילות כשזה נח, בזק משנים שיטות חיוב, ספקיות אינטרנט מכפילות התחיבות, תנובה מוכרת לנו מוצרי חלב בלי חלב, הבנקים ממציאים עמלות, ורק האריזות נוצצות, הפרסומות מגרות, והכל בגלל שלכולם כולל כולם ברור שאנחנו נשאר על הספה.
לא מדובר כאן רק בהחלטות ממשלה אלא על תרבות צריכה. אנחנו סאקרים ואנחנו חייבים להגיד די. ברגע שהחברות יבינו שאנחנו מוכנים לעזוב אותן, או להחרים את המוצרים שלהם כי דרך ההתנהלות שלהן לא מוצאת חן בעינינו, הם יחשבו פעמיים לפני כל פעולה, מבצע, או קמפיין שהם מתכננים. כך גם הפוליטיקאים שלא ממש ספרו אותנו כשהם תמכו בתקציב מדינה שמתייחס אך ורק לביטחון, שטחים וחרדים.

עכשיו הכל חוזר אלינו, זה ממש ממש תלוי בנו, אם נמשיך לנהל עצומות ומאבקים חברתיים, אם נפסיק לשתוק, להתפנק, לברוח, לתרץ, אם נצא מהאסקפיזם הכמעט מוחלט שנכנסנו אליו מאז רצח רבין. אם נבין כמה כח יש לנו בידיים, וכמה ראוי שנעלה את הנושאים האלה לסדר היום, נוכל להכתיב סדר יום חברתי חדש. ולאכול סושי.

ברק חיון: אני לא באמת מבין מה רוצה המחאה. סליחה, אני באמת מבין מה רוצה המחאה. המחאה רוצה דבר בסיסי פשוט וברור - שיהיה טוב. בטח שמתן לב שנהיה יותר קשה לכולנו. לא ממש משנה מי אנחנו ומה אנחנו, הרבה פחות חשוב מה התחביבים שלנו ואיפה אנחנו רוצים לגור. הכי חשוב איזו מוזיקה אנחנו אוהבים. אבל  גם זה לא באמת משנה. נהייה יותר ויותר קשה פה במדינת ישראל. לחיות. לשתות קפה. בעיקר נהיה קשה לממן את הסושי והנרגילות שלנו. ואנחנו רוצים סושי ונרגילות. כי אנחנו הולכים לעבודה ומתאמצים. ואמרו לנו שאם נתאמץ נוכל להגשים את כל חלומותינו. אז אנחנו מנמיכים את ציפיות החלומות ובכל זאת לא מצליחים להגשים אותם. בואו לצעוד. זה חשוב להראות לשכבה העליונה והשמנה הזו שאנחנו לא מרוצים. ושאנחנו רוצים שהמצב ישתנה. לטובה!

אסף פרידמן: אם לא נלך להפגין במוצאי שבת נאבד לעולמים את הזכות לפצות את הפה כשהתוצאות לא יהיו לטעמנו. לא נוכל יותר להגיד בשיחות סלון שאנחנו לא גומרים את החודש, לא נוכל יותר לבוא בטענות על כך שלמרות שלמדנו באוניברסיטה ואנחנו עובדים כל היום הסיכוי שלנו לסגור את המינוס או, חלילה, לחסוך כמה שקלים ליום סגריר הוא בגדר פנטזיה. לא תהיה לנו לנו הזכות לזעוק על כך שבמקרה הטוב 60% מהמשכורת שלנו הולכת על שכר דירה ועל כך שבכל פעם שנגמר לנו החוזה אני חרדים מהאפשרות שבעל הבית ינהג בנו לפי כללי "השוק החופשי". לא נוכל להגיד כלום כי נדע שכשהייתה לנו את ההזדמנות לעשות משהו ישבנו בבית ולא הלכנו להפגין.

תהיו כנים לרגע עם עצמכם ותחשבו איך החיים שלכם היו נראים אילו ההורים שלכם לא היו עוזרים לכם. אני לא מדבר רק על כסף, אני מדבר גם על ההשקעה והזמן. נראה לכם שיש לכם סיכוי להעניק לילדים שלכם משהו דומה? נראה לכם שיהיה לכם מספיק כסף כדי לצאת לפנסיה בכבוד ולעזור לילדים שלכם? נראה לכם שאחד מבני הבית יוכל להסתפק בחצי משרה בכדי להשקיע בצאצאים שיהיו או יש לכם, כדי לדעת שהם גדלים כמו שצריך? נראה לכם שזה מוגזם לבקש?

מהפכות לא קורות מעצמן. הן תוצאה של הרבה עבודה קשה והתמדה. זה שהיינו באוהל ועברנו ברוטשילד עד שזה התחיל לשעמם זה נחמד, אבל השינוי האמיתי זקוק לנו ביום שבת ברחובות. אם אנחנו לא נהיה שם אף אחד אחר לא יהיה. נרצה או לא, עכשיו זה התור שלנו. הגענו לסיטואציה בה אנחנו אלו שקובעים איך יראה המקום שבו אנחנו חיים, על הכתפיים שלנו מוטלת הזכות הגדולה הזו.

המהפכה מתרחשת עכשיו ברחובות והיא בטח לא תשודר בטלוויזיה. והיא זקוקה לכל אחד מאיתנו, ולכולנו ביחד. המהפכה צריכה אותנו צועדים בגאון ודורשים בקול גדול חיים שאנחנו מרגישים חלק מהם, חברה שמאפשרת לנו להיות חלק ממנה ושדואגת לנו ולכל מי שזקוק לכך. המהפכה קוראת לנו להגיע במוצאי שבת יפים, רבים וחזקים. המהפכה גורמת לנו לדרוש צדק חברתי.

תגובות