מגזין

הצד הטוב של האומללות

Umlala השיקו את אלבום הבכורה שלהם במופע שהעיף את אופיר בלום שלושה עשורים אחורה

מאת אופיר בלום. 06-08-2011

תגיות: Umlala, השקה, אייטיז

 

עוד לפני שנכנסתי בשערי "הבארבי" להופעת ההשקה לאלבום הבכורה של אומללה, הייתה הרגשה של אייטיז באוויר. או לפחות בבגדי; גופיה שגדולה עלי ומכנסיים מתאימים לכל מידה, שגרמו לי להראות כמו אל באנדי לפי מה שידידי חשב, או סתם כמו ספורטאי מינוס השרירים, לפי דעתי. כך או כך, האווירה הייתה רטרו. והיא רק התגברה כאשר המוזיקה נכנסה לאוזניים.

אומללה בהופעה, אם ממש תרצו להשוות, היא סוג של גרסה מקומית לקילרז- הרכב עכשווי שעושה מוזיקה המושפעת מהאייטיז, דבר שבדרך כלל איני מוצא כמוצלח במיוחד. על אף שזה מורגש פחות בהאזנה לאלבום StandGoShowShout, אין הרבה ספק מאילו הופעות ומאילו סולנים שאב סולן הלהקה, ג'וזף ליימון, השראה.

עם תספורת ומשקפיים שמזכירים את מוריסי, תנועות גוף גמלוניות כמו איאן קרטיס (Joy Division) וקול שהוא ספק ברט אנדרסון (Suede) ספק בריאן מלוקו (Placebo). ליימון תיעל את האנרגיה הזו המהולה בביישנות שלו, לעבר הקהל שנסחף אחריו (למרות שלא התלבש ממש כמוהו), בייחוד כאשר ירד אל הקהל לשיר על קבצי הPDF  שלו.

 

 

ליימון הוא אומנם הייצוג הנאמן ביותר לכיוון הקריאטיבי של אומללה מהבחינה הוויזואלית, אבל הסאונד עצמו הוא מה שמשלים את החוויה. גם בשירים כמו Hopefull Pills  בהם כלי הנשיפה היו יותר דומיננטיים - דבר שגם מבדיל את ההופעה מהאלבום, בהם כלי נשיפה משחקים תפקיד יחסית קטן -  הקלידים שהופקדו בידיו של ניל יצקן, נתנו את הטון של ההופעה וגרמו לקהל שנולד בעשור שבו הצלילים הללו התפתחו, ליהנות ממנו.

לא במקרה האסוציאציות שלי להופעתו של ליימון לא כוללות אסוציאציה ישראלית אחת. במשך רוב ההופעה הלהקה חיזקה את התחושה כי הם ישראלים רק על פי הגדרה יבשה, אך המוזיקה שהם עושים והמהות שלהם רחוקה מלהיות מקומית. בזמן שיובל גורן התנועע עם הבס כמו עוד מוזיקאים שלא קשורים לעשור הזה או לארץ הזאת, ליימון עצמו לקח את זה לקיצוניות כאשר דיבר עם הקהל לרוב באנגלית. קטע משעשע לקראת הסוף היה כאשר גם התודות לא נעשו לגמרי בשפת הקודש, אלא בערבול מוזר של אנגלית מתחלפת לעברית באמצע המשפט.

כנראה שיש גבול  לכמה שאתה יכול להיות מושפע משפה אחרת, בדיוק כפי שיש גבול לכמה שאתה יכול להיות מושפע מעשור אחר.

 

 

אחרי שעה ומשהו של הופעה יצאתי מהברבי וחזרתי לעשור הנוכחי, אני לא הייתי היחיד. בדרך החוצה עברתי בדוחק כמות מכובדת של אנשים שקפצו על האלבום החדש שהוצא למכירה. אני אנחש שחלק מהאנשים שקנו אותו חוו את האייטיז רטרואקטיבית כי לפי גילם העשור ההוא נגמר כאשר הם היו, כמוני, בני חמש בערך. זהו הקסם של ההופעה של אומללה, אתה עובר במערבולת הזמן ורואה אנשים עם תספורות משונות ותנועות ריקוד משונות עוד יותר, ובסופו של דבר יוצא עם תחושה שבין אם אהבת את רוב מה שקרה שם מוזיקלית ובין אם לא, העשור ההוא משפיע עלינו עד עכשיו.

תגובות

  • אם אתה נזרק שני עשורים אחורה

    אתה מגיע לשנת 1991, לסאונד של סיאטל ולחולצות משובצות. לונדון ולובשי השחורים כבר נמצאים שלושה עשורים אחורה. הזמן עובר ואנחנו מזדקנים אחי...

    מיכאל ג, 07-08-2011 14:50