מגזין

סוף עידן התמימות

מחאת האוהלים הופכת את התשובה "זה מה יש" ללא רלוונטית ומראה שיש מה לעשות, אבל לאן ממשיכים מכאן?

מאת בן אליעד. 01-08-2011

 

אל תגידו אל תגידו "זה מה יש"

לאורך תקופת ההתבגרות שלי ניסו להשריש בי שני עקרונות בסיסיים שהיה עליי לדעת,כאמור, ליום שבו אני אהפוך לאזרח מן המניין במדינת ישראל-

 

א. זה מה יש.

ב. אין מה לעשות.

למה? ככה זה. כששאלו בשיעורי אזרחות את המורה מדוע מתרחשות עוולות כה רבות במדינה דמוקרטית ומתוקנת כביכול, המורה ענתה "ככה זה. אין הרבה מה לעשות". כששאלו את קצינת הת"ש בצבא למה המערכת בירוקרטית ומסורבלת כל כך שלוקח שבועות עד שפניות חיילים נענות היא השיבה "זה הצבא. זה מה שיש". וכשהייתי שואל את אבא שלי למה המדינה לא דואגת לאזרחיה ואף מזניחה אותם, הוא היה עונה לי בחיוך קלוש ונימה תבוסתנית "אין מה לעשות בן. זו המדינה שלנו, זה מה שיש". ומי יכול היה להאשים אותו?  איש מעמד הביניים, שנאבק יומם וליל, כדי להאכיל משפחה של 5 נפשות וכדי להבטיח לילדיו השכלה אקדמית ,לא היה יכול להרשות לעצמו גם לצאת למאבקים חברתיים עם כל הנטל שעומד על כתפיו.

 

אין יותר אין יותר "ככה זה"

מטבע הדברים, נהייתי אדם סקפטי, דבר נורא כשלעצמו, ביכולת שלנו כציבור לקחת אחריות חברתית ולצאת לרחובות- ניסיונות כה רבים בשנים האחרונות להרים קול מחאה דעכו במהירות עד לכדי קול ענות חלושה, זה נדמה כי נהיינו פשוט אדישים עד לכדי השלמה עם המציאות כפי שהיא - עוד מס, עוד קיצוץ, עוד כאפה מצלצלת לפרצוף, וסופגים את הכול. עם כל הגזירות הללו, למי יש כוח אחר כך לצאת לרחובות?

כשהחלו להקים את האוהלים הראשונים בתל אביב, קראתי על הידיעה בזמן שהייתי בנסיעה בחו"ל, תהיתי כמה זמן זה יחזיק. שבוע לאחר מכן, כשחזרתי לארץ מצאתי עשרות אוהלים בכפר סבא ליד בית העירייה. כשידיעות העיתון על הפלסטינים וחודש ספטמבר התחלפו במתרחש בשדרות רוטשילד ובכיכר ציון, הבנתי שמשהו פה קורה. בסוף השבוע השלישי כבר לא יכולתי יותר להביט מהצד ולקחתי את עצמי לצעדה בתל אביב.

 

זעקה קולנית שנשמרה בבטן המון זמןזעקה קולנית שנשמרה בבטן המון זמן

צריך היה להיות שם כדי להבין לאיזה מימדים זה הגיע , קונצנזוס של ממש שלא היה קיים כאן שנים: סטודנטים, גמלאים, ערבים ויהודים שהחזיקו שלטים יחדיו, מתמחים בפסיכולוגיה שהרימו ראשם לראשונה ומחאו על קריסת המערכת הציבורית, אומנים ומוזיקאים מניפים שלטים עליהם רשום שאומנות ותרבות אינם פריווילגיה. תוך כדי רינו צרור מתרוצץ כאחרון עיתונאי השטח עם מצלמה, ומתעד את המאורעות. מאחוריי הורים שנושאים את ילדיהם הקטנים על הכתפיים ומראים להם שיש מה לעשות, לידי צועד צעיר שמנסה להסביר באנגלית שבורה לתיירת מה כל כך שבור כאן, ומלפניי פעילים מנסים להדליק כתובת אש בשדרות שאול המלך לא ההצלחה. אין אלימות, אין וונדליזם, רק זעקה קולנית שנשמרה בבטן כל כך הרבה זמן.

זה כבר מזמן לא מחאה של שמאלנים מפונקים שמקטרים על שכ"ד בתל האביב, כפי שהמקטרגים טוענים. זה שוק הנדל"ן שמשתולל, זה יוקר המחיה השערורייתי, זה מימדי העוני הבלתי נתפס ומערכת הרווחה הקורסת, זה הזקנים שחיים בתת-תנאים, זה הרופאים שקורסים, זה האבסורד שמדינה מודרנית מתפקדת במציאות כזאת מעוותת. כל כך הרבה כעס וזעם, על הזנחה והחרפת הפערים בידי הממשלות לאורך השנים, זעקת של מעמד ביניים שחוק, של צעירים שמתקשים להתקיים עצמאית. הכול מתפוצץ אחרי שנים של השלמה עם כורח המציאות, או בניסוח קצת פחות מעודן- לאנשים יצא הפקק מהתחת. גם לי מתברר.

כשהעצרת במוזיאון ת"א מסתיימת (מצאו עיתוי אומלל לשפץ את כיכר רבין) מתפזרים המפגינים- חלקם פונים עם השלטים והמגפונים, לבתי הקפה ולמסעדות שלאורך אבן- גבירול, חלקם רק התחילו את הלילה ורצו לחסום את הצמתים, השאר ממשיכים לשוחח עם מפגינים אחרים, דנים איתם על הסיטואציה ועל מה שאפשר לעשות, כמה מהם כבר מכריזים על הפיתרון שיפתור הכול על סמך הידע הרב שצברו מהפעם ההיא שהם קראו מאמר שלם בכלכליסט. אנשים חוזרים סופסוף לדבר אחד עם השני, דברים קורים, תהליכים מתרחשים. אולי זאת באמת נקודת אל-חזור. או שאולי מוקדם מדי להתחיל לשיר בקול רם אתThe times they are A-changin'   של בוב דילן, שזוהי בכלל נקודת השיא שממנה הכול יתחיל לדעוך.  עידן הסקפטיות תם באופן רשמי, השאלה עכשיו היא, לאן ממשיכים מכאן?

תגובות

  • ZNXtnOSPHScKRSGcEg

    God help me, I put aside a whole afternoon to fuirge this out.

    Geri, 04-10-2011 00:27