מגזין

רוכב בסופה

When You're Strange, הדוקומנטרי על הדלתות, יצא כבר בשנה שעברה. גיל מטוס הקדים את היארצייט והתאכזב

מאת גיל מטוס. 03-07-2011

 

ביולי 2011 ישוב ויפתח הדיון – שמעולם לא דעך – בג'ים מוריסון, סולן "הדלתות". הפעם יהיה התירוץ שימושי לכאורה: 40 שנה למותו ההירואי כחלק מהשילוש הקדוש של האגדות המתות – הנדריקס-ג'ופלין-מוריסון. כדרכם של תאריכים עגולים כאלה, הם טובים לעסקים. כל כך טובים, שהנהנים הפוטנציאליים אינם רואים סיבה לחכות איתם למועד עצמו. סטיית תקן ידועה. כמו להכין גיליון מיוחד למלחמת ששת הימים בינואר, ולא ביוני.

יארצייטיים מסוג זה הם הדלק של תעשיית המוזיקה: הוצאות מחודשות של אלבומים, גליונות נושא, סרטים, כתבות, ספיישלים רדיופונים, הספדים ועלייה במכירות האלבומים ובכמות הצפיות ביוטיוב. כולם רוצים נתח נוסף ממהלך הקריירה המוצלח ביותר שעשה מוריסון, והרווחי ביותר: למות באמבטיה בגיל 27. בגלות פריז.

מותו בפריז הביא לקבורתו בבית העלמין "פר לשז", מיתוס לעצמו, ומאז, באדיקות שאין שניה לה, לא מעט בגלל המיקום המרכזי והנגיש, שבים אוהדים נטולי תרבות ודרך ארץ, שוברים את אפו של פסל מוריסון הניצב על המצבה, משאירים גרפיטי כאילו היה המנוח קיר קרמיקה בסבוויי בניו יורק, זאת כאשר אינם יושבים על המנוח, משוכלי רגליים, ומזייפים בקולי קולות בליווי גיטרה, את שיריו המיתיים. עד כדי כך, שעל פי אחת האגדות, מוריסון אינו קבור כלל היכן שנאמר שהוא קבור. מצד שני, אילו נשאר בחיים, כנראה שהיה צריך למשכן את שיריו לפרסומות לסניקרס.

הסרט הדוקומנטרי When You’re Strange , עכשיו ב-DVD, ראה אור רגע קט לפני יריית הזינוק לחגיגות ה-40, ובכך הצליח להתחמק מהציניות שתלווה, מן הסתם, את הסחורה הארכיונית, הממוחזרת ברובה, של "הדלתות" שישובו ויציפו את השוק: סרטים דוקומנטריים, אלבומי הופעות, הקלטות אבודות שנמצאו, האח לנס, וכמובן מגוון אוספים שהדבר היחיד המבדיל בינם ובין קודמיהם, היא האריזה.

הסרט ראה אור באפריל השנה, בבימויו של טום דיצ'ילו, והוא מספר את סיפורם של מוריסון ו"הדלתות" באופן כרונולוגי, באמצעות קטעי ארכיון בלעדיים השייכים לחברי הלהקה. בין הצילומים החדשים-ישנים, ניתן לראות קטעים מהופעות, חזרות, הקלטות, מאחורי הקלעים עם מעריצות, מעצריו של מוריסון ורגעים סתמיים מחיי היומיום של הלהקה. למעוניינים, יש גם צילום של מוריסון בעירום. ג'וני דפ, מי אם לא הוא, מלווה את הסרט בקריינות, והוא גם מקריא משיריו של מוריסון.

כבר מהדקות הראשונות של הסרט, אפשר לשים את האצבע על שני דברים בעייתיים ויחד עם זאת צפויים: שטחיות ומחזור. הסרט מתחיל בסקירה היסטורית קצרה, שכאילו נתפרה כדי לצאת ידי חובה.

"שנות ה-60' נפתחו בירייה", מספר לנו דפ על רקע צילום ההתנקשות בנשיא קנדי. תודה, ג'וני. מיד לאחר מכן מגיעים כל האימג'ים הצפויים שניתן למצוא בקיטבג של שנות ה-60': וייטנאם, מרטין לותר קינג והיפים שנאבקים בממסד. אינני טוען שהקונטקסט של התקופה אינו רלוונטי, אך הוא נדוש עד זרא והסרט היה יכול לבודד זווית טיפול מקורית ושונה, למרות מגבלות המדיום והפוטאג', ולהציג אותו בצורה ראויה יותר. ילדותו של מוריסון חולפת בפחות מדקה, עם כמה צילומים משפחתיים ישנים ואזכור של מוזיקאי אחד בלבד שהשפיע עליו – אלביס פרסלי.

מערכת היחסים שלו עם אביו, שנחשפת כאן לראשונה ואמורה להציג פן אחר לסיפור, זוכה גם היא לטיפול קצר ושטחי. אביו, שהיה קצין בחיל הים האמריקני ופטריוט גאה, מוצג כמי שהתנגד לעיסוקו המפוקפק של בנו. שנים רבות לאחר מותו הבן, הודה האב שבנו היה גאון בלתי מתפשר. זאת תוספת יפה למיתוס של מוריסון, ורעננה במידה, אבל אין בה כדי לכסות על פגמיו של הסרט.


היקף המחזור הוא רעתו החולה של הסרט. הוא מעלה את השאלה האם חומרי ארכיון מעטים הנחשפים לראשונה, הינם סיבה ראויה המצדיקה סרט דוקומנטרי נוסף על מוריסון. כאשר סופו של הסיפור ידוע מראש, צריך לעמול קשה יותר, כדי להביא לשולחן סרט מרענן ומקורי על מה שקרה באמצע, בין ההתחלה לסוף. משהו שיזרוק אור חדש על סיפורם של מוריסון ו"הדלתות". במקום, הצופה מקבל את אותן כרוניקות מוכרות הנמצאות בשפע בוויקיפדיה וספרים רבים.

"דלתות התודעה" של ויליאם בלייק, ממנו שאב מוריסון את השם ללהקה. Moonlight Drive, השיר הראשון שמוריסון הקריא לקלידן ריי מנזרק. Light My Fire, אחד השירים הראשונים של "הדלתות" והמופע בתוכנית של אד סאליבן, שם מוריסון שר את השורה Girl we couldn't get much higher , למרות שהסכים לשנות אותה בגלל הצנזורה הקשה שהפעיל סאליבן באותם ימים.

הסצינה המפורסמת שבה ארבעת חברי הלהקה מציגים את עצמם ותפקידם בזה אחר זה; הביצוע ל-The End בהופעה ב"וויסקי א-גו גו", שאחריו נזרקו "הדלתות" מהמועדון; המעצרים על הבמה; המעריצות; והרומן של מוריסון עם אבר מינו והצורך שלו להתערטל בפומבי.

המשותף לכל הפרטים הביוגרפים הללו, מעבר להיותם מוכרים לכל חובב של הלהקה, כולם מופיעים בסרטו של אוליבר סטון מ-1991. למרות הביקורות הקשות על הסרט של סטון, הם מוצגים שם בצורה אטרקטיבית, חיונית ומסופרים בגוף ראשון. חומרי הארכיון החדשים-ישנים, שהם ההבטחה של הסרט החדש, אינם מצליחים להתחרות בדימוי החזק של מוריסון בגירסת ואל קילמר, גם לא בתוספת שחקן החיזוק ג'וני דפ.
 

השוואה בין שני הסרטים מלמדת, שהאמת בסיפור לא משנה. חומרי הארכיון אמורים להיות אותנטיים יותר מהסרט ההוליוודי ולמרות זאת, הם לא מצליחים לספק את הסחורה ומראים לצופה את מה שהוא כבר מכיר. מוריסון מתחרפן, מפלרטט עם נשים, מתגרה בשוטרים על הבמה, מטיף, מתחרפן שוב, ומשחק את הדמות שנכתבה עבורו מראש. לאחר מותם של הנדריקס וג'ופלין, הוא אף מתבדח עם חבריו ואומר שהם מביטים במספר שלוש.

בסיפור זה של "הדלתות" אין הרבה אותנטיות ומוריסון, אחרי הכל, לא היה באמת מוזר. כבר בגיל 16 הוא קרא את כתביו של ניטשה ובניסיון להיות על-אדם, הפך לבהמה. הסיפור שלו מגלם את אותו מיתוס ישן סביב חטא ההיבריס. מאיקרוס ועד מגדל בבל, זהו סיפורו של אדם המנסה להרחיב את כוחו, ותחושת העוצמה שלו מובילה אותו אל אובדנו.

ואל קילמר מגלם את דמותו של מוריסון בצורה מוצלחת יותר מהאופן שבו הלה מגלם את עצמו. והדוקומנטרי, במקרה הזה, רק מפריע לאמת. אולי יש מוסר השכל מסוים במה שקרה לקילמר בשנים האחרונות. הוא השמין, כמוריסון בשעתו, ירד מנכסיו כשחקן. הוא מסתפק בתפקידי משנה חיוורים. אם יש קללת-מוריסון, קילמר הוא הנפגע העיקרי ממנה.

» ביקורת זו נכתבה לפני כשנה, עם יציאת הסרט המדובר לחנויות בפורמט DVD 

תגובות