מגזין

לא תבינו עד שתמצצו

ארקטיק מנקיז חובקים אלבום חדש, מה נשאר מההייפ של ההתחלה?

מאת כתבי חוץ. 05-06-2011

תגיות: יוני פנקס, Arctic Monkeys, suck it and see

 

הייפ מתוכנן או להקה מוצלחת? המנקיזהייפ מתוכנן או להקה מוצלחת? המנקיז

נכתב ע"י יוני פנקס

אי שם בקיץ של 2006, הזדמן להיות בהופעה של אחת הלהקות האפופות ביותר בהייפ באותה השנה. ואכן, הארקטיק מנקיז למדו היטב על בשרם הייפ מהו. אלבומם הראשון, “Whatever People Say I Am, That’s What I’m Not”  שוחרר אמנם בתחילת אותה השנה, אבל חצי שנה קודם לכן המנקיז הפציצו את הבמה הקטנה בפסטיבל רדינג עם קהל שהכיר כבר את כל השירים בעל פה. חלוקת דמואים אחרי הופעות  במועדונים בשפילד, עיר הולדתם, העלאת עמוד מייספייס על ידי המעריצים ואימוץ חם של כלי התקשורת האלטרנטיביים באנגליה השתלמו. הדרך להקלטת האלבום נסללה. הכל התחיל מהייפ, באזז, שמועות, או איך שתקראו לזה. וזו חרב פיפיות, כי כמובן, היו כאלה שאמרו שההייפ היה אז כל מה שלארקטיק מנקיז היה להציע. יותר מזה, אני מאמין שיש שיגידו היום שכשהייפ זה יתפוגג (אולי כבר התפוגג?) הקהל הנאמן ימצא עצמו מאזין ללהקה בינונית במקרה הטוב, אם כי בעצמי לא נתקלתי במקטרגים מרחיקי לכת שכאלה.

 

על מה לעזאזל הוא שר?

אולי זה מקום טוב לציין - אני בעד הארקטיק מנקיז. הייפ או לא הייפ, כשלראשונה שמעתי אותם בברים, מסיבות, חדרים מעופשים של חברים בתל אביב ואוזניות של מכרים, הייתה תקשורת. הלכלוך והיעדר ההפקה הבומבסטית תאמו את רוח התקופה, והתחברו באופן מושלם לגיטרות שיודעות לתת ריפים פשוטים וקליטים מחד, ורעש של רכבת נכנסת בצידו של הר מאידך. התופים עצבניים ואלימים, והשירה החדה והנשכנית. ואם אפשר עוד מילה על השירה: לקח לי זמן להבין (טוב על מי אני עובד, לקרוא באתרי האינטרנט) מה לעזאזל אלכס טרנר שר, אבל כשאסימון זה לבסוף נפל, ההתאהבות התעמקה, והקשר ביני לבין ארקטיק השתנה לנצח. מילותיו של טרנר, השנונות, המשתעשעות, הנשכניות לעיתים, ולעיתים נוגות, נמסרות מפיו בקצב ובפיסוק מדויקים, לא צפויים ולרוב במהירות מסחררת (נמדדו 22 הברות בשנייה). טרנר עסק בחוויות יומיומיות מאורח חייהם של חברי הלהקה בעיירה בצפון אנגליה, בחיי המועדונים, בבחורות, ובהיתקלויות מקריות עם מאבטחי מסיבות, זונות וסתם בחורים גדולים ומפחידים. תיבות העמוסות במלל ומילים ארוכות שנזרקות בדרך אגב בחצי שנייה תורמות לחוויה שניתן לתארה רק כגריית יתר. לא מפתיע אם כן שלטרנר יש רומן מתמשך עם היפ-הופ וגריים לונדוני.

וההופעה טמנה בחובה את כל אלו. כמו האלבום, החוויה הייתה מטונפת, ישירה, כואבת במובן החיובי, נטולת משחקים ובוטה. מעבר לקהל המפרגן שתפס אותי מכל צדדיי ולא הרפה ממני במשך 45 דקות (זה הכל) של שגעון טוטאלי, המנקיז עלו לבמה למלחמה. הם עצרו אולי פעמיים את מופע יריקות האש הזה כדי להכיר לקהל תודה ולמנות שם של שיר, וחוץ מזה הם נראו כמו אצן המתחיל ספרינט של 100 מטר. מרוכזים ומפוקסים על קו הסיום וביצוע מלאכתם, המאמץ ניכר רק בעיוותים הקלים של שרירי הפנים ותנועות הידיים. אל תתנו למבט האדיש לכאורה לעבוד אליכם. בלי להציג את חברי הלהקה, בלי שטויות. הם סיימו את השירים שהם תכננו לנגן, ירדו מהבמה, שום הדרן ושום כלום, פשוט באו, נתנו לכולנו כאפה מצלצלת, כבשו את ליבנו, והלכו. אני כמובן נשארתי מזיע ופעור פה.

 

מדלגים על משבר האלבום השני

כעבור כמעט שנה, שוחרר אלבום נוסף ומצוין. הבסיסט המקורי עזב ונמצא לו מחליף, ואנחנו זכינו לשמוע אלבום של להקה יותר בוגרת ומעט יותר בשליטה. כמו כן, התוודענו להתפתחותו המדהימה ווירטואוזיות מצידו של המתופף מאט הלדרס, שבעיני ביסס את מעמדו כאחד ממתופפי הרוק הטובים של זמננו. כינויו, "בהמה קלת תנועה", בהחלט הולם אותו. טרנר נשאר מושחז כתמיד אבל בהחלט ניתן לזהות התפתחויות מוסיקליות גם אצלו וגם אצל הלהקה כולה. “Favorite Worst Nightmare” מיד מציג את עצמו כאפל יותר מקודמו. אמנם הוא מתחיל בשיר אודות בחור מניפולטיבי וזיין בשם בריאן, אבל ממשיך לעסוק בתכנים כבדים יותר שאליהם המנקיז נחשפו עם תהילתם ההולכת וגדלה, ומלווה במבני שירים יותר מתוחכמים, הפקה יותר מורגשת. דוגמאות בולטות הם “Teddy Picker” הבז לתרבות הסלבריטי שהלהקה פתאום נהייתה חלק ממנה, ו-“If You Were There, Beware” המתייחס לקושי בהתמודדות עם המעמד. טרנר מצידו החל לשיר את השירים שלו, להבדיל מלדבר אותם, והעיז למשוך קצת יותר את צלילי ההברות. האלבום מסתיים בכמה שירים כבדים ואפלוליים במיוחד. די. וי. די. מהופעה חיה במנצ'סטר שיצא כמה חודשים לאחר מכן חשף את חוש ההומור היבש והנונשלנטי של חברי הלהקה וכלל ביצועים רצחניים לשירים מוכרים וכמה מהבי-סיידס הטובים והקשים שנשארו על רצפת אולפן ההקלטות. כניסתו של פרונטמן קווינס אוף דה סטון אייג' הייתה כמעט מתבקשת.

ואכן, תרומות של ג'וש הום ל- “Humbug” היא ניכרת מאד. דיסטורשנים מפלצתיים, בס מלוכלך, וגרוב טריפ-מטאל הישר מג'ושוע טרי, קליפורניה, מאפיינים את רוב האלבום. הלהקה חזרה לתודעה עם פיצוץ ושיער ארוך. דבר נוסף שאפשר לזהות בין השורות של האלבום הם שירים מינוריים, עגמומיים במקצת, ומרגשים עד דמעות. בולט במיוחד הוא “Fire and the Thud” המאופק,  שיתוף הפעולה עם סולנית דה קילס ודה דד וות'ר, אליסון מוסהרט המוכשרת והסקסית להפליא. פה ושם שומעים תכנים נוסטלגיים על נסיעות הביתה במונית אחרי בילוי, אבל לרוב טרנר מציג טקסטים קצת יותר עמומים וסמליים מבעבר ושירה יותר מהוקצעת. “Pretty Visitors” הוא שילוב מושלם בין שתי עולמות אלו. במיוחד בשיר הזה, אבל לא רק, התיפוף של הלדרס מעיף לנו את המוח.

צריך למצוץ כדי להבין

עכשיו אנו נתקלים בבעיה. אולי לא בעיה. אבל אלבום נוסף, רביעי במספר, שזה תמיד בעייתי ברמה כלשהי. התפתחות היא חשובה, אולי הדבר הכי חשוב. אבל לאן יתפתחו? מדובר בכל זאת בילדים בני 25 בקושי. וגם ככה הם הראו התפתחות לא מבוטלת ב-4 שנים בלבד. כל זה מאד מדאיג. ואני מודה שדאגתי. ובהאזנה ראשונה, ממש דאגתי. עכשיו קצת פחות. הלדרס אמר שהאלבום החדש הוא הרבה יותר פופי מהקודם, ואכן הוא צודק. השירים פוגעים בנו באופן  מיידי, מי שמאזין בפעם הראשונה לארקטיק מנקיז, לא צריך להשקיע מאמצים כדי לאהוב את האלבום. אבל לא חובבי הלהקה הוותיקים שבינינו, זו חוויה אחרת לגמרי. נתחיל משם האלבום – “Suck It and See” – היגד בריטי עממי, שמעלה מיד קונוטציות הומוריסטיות א-לה קולג' אמריקאי. זה נשמע יותר כמו שם של אלבום רביעי של בלינק 182, אבל ניחא, זו לא כוונת המשורר. המנקיז התכוונו לרפרנס תרבותי שמשמעו בתרגום חופשי "תנסו תראו". הם מזמינים אותנו לתת צ'אנס, ומי כמוני מעריך את השנינות שבדבר.

 

בואו למצוץ! ארקטיק מנקיזבואו למצוץ! ארקטיק מנקיז

האלבום נפתח ב-“She’s Thunderstorms” המצוין והלא אופייני ללהקה. לכל אורכו לא ברור אם הוא אפל או מתקתק, אבל הוא עובד, והוא מציג לראשונה את גיטרת הבס הדומיננטית שתחזור ותופיע בהרבה משירי האלבום. לאחר מכן יש רצף של שלושה שירים בינוניים. “Black Treacle” נשמע כמו שיר של Weezer, והשיר הראשון שהופץ מהאלבום וזכה גם לקליפ, “Brick by Brick” הוא תלוש מהקשר, וטרם ירדתי לסוף דעתו. לעת עתה השיר הרביעי פשוט מעצבן.“Don’t Sit Down Because I’ve Moved Your Chair”, שלא היה יכול לזכות בעיני לשם פחות מוצלח, הוא טוב מאד, כבד, שומעים את יכולותיו של הלדרס, וטוב לחזור קצת אל המוכר. וכך נדמה שהם פורצים את הסכר ואנו זוכים לרצף של שירים מרטיטים שמפגינים את העומק המוסיקלי ואת המשמעת של ההרכב. הם משלבים רוק כבד ובועט עם בס-ליינים הזייתיים ואפילו משחילים לנו וייב ווסטרני בשיר  “All my Own Stunts” המופתי. נראה שנשאר אצל הנערים משהו מג'וש הום, השיר מורכב ומרובד, כמו הרבה משירי האלבום, והקולות מוסיפים לו אווירה מסתורית וביזארית.

האזינו לאלבום החדש:

אבל החידוש המשמעותי ביותר באלבום הזה הוא שירי הפופ העדינים והמלנכוליים. “Piledriver Waltz” הסוחף, שבעיני עולה על הגרסה בפרויקט הסולו של טרנר לפסקול הסרט “Submarine”, הוא אחת היציאות המוצלחות באלבום ושל הלהקה בכלל. שינוי הקצב לשלושה רבעים בפזמון זורק את המאזין מיד לעצב ולליבו השבור של הדמות בשיר. המנקיז מראים לנו באלבום החדש מה שנדמה כמו שריר שמעולם לא קיבל ביטוי מלא אולי משום שלא היה מפותח דיו ואולי משום שהם עצמם לא הכירו בקיומו. ניתן לזהות הבלחות לעולם הפופ-סרנאדה בשירים בודדים מאלבומים קודמים, אבל אלו הרגישו דאז יותר כמו פילרים. 6 שנים של הקלטות והופעות, וקולות הרקע הדביקים לפתע נחשפים, הריברב על הגיטרות מוגבר, הסולואים נשמעים כמו שורה מהפזמון, ואני מאמין שהמפיק ג'יימס פורד, שאיתם מתחילת הדרך, קיבל יד חופשית יותר מבעבר. כל זה אולי נשמע קצת מאכזב לחובבי הלשון החדה והחספוס של האלבומים הראשונים, אבל נדמה שהלהקה הגיעה להקלטת האלבום עם ידיעה ברורה מאד לגבי מה הם רוצים לעשות. האלבום מהודק ומגובש הוא ללא ספק שונה ממה שהחבר'ה הציעו לנו עד כה. “Suck It and See” הוא קל יותר להאזנה, ולעיתים דביק מדי, אבל הוא בשום אופן אינו אלבום פופ ממוצע. הוא רבגוני, רב-שכבתי, רומנטי, נוגה וכבד במקומות הנכונים. הוא מציע אפשרויות חדשות בתוך עולם מוכר ובטוח, רק צריך להתעלם מההייפ, למצוץ ולראות.

והמילים, אין ספק שטרנר עשה עוד צעד לכיוון המטפורי והעמום באלבום הזה. השירה שלו מתיישבת עם הסגנון הטקסטואלי, היא הרבה יותר רכה ומבעבר, היא מדויקת, ואפילו אפשר לשמוע כמה סלסולים שנשמעים לא רע בכלל. נשמע שהוא עדיין מאד מודע לעצמו, ללהקתו ולמעמדה, ועדיין אפשר לשמוע קריצות אירוניות מפה ועד שפילד, אבל אני סבור שייקח לי עוד זמן מה להכיר ולהבין על מה לעזאזל הוא שר. טוב שיש דברים שלא משתנים.

תגובות

  • כל מילה בסלע.

    ג'וני.. אתה חזק אתה.

    הוד , 05-06-2011 20:08