מגזין

בויינה, ריצ'ארד

הבאסיסט מקמרון ריצ'ארד בונה חוזר להופעה בישראל ותוך כדי נגינה מספר על איך זה להיות תלמיד נצחי, על גוונים של בלוז ועל ג'אקו פסטוריוס

מאת גיל רוביו. 19-04-2011

תגיות: הופעה חיה, ריצארד בונה, richard bona, ג'אקו פסטוריוס, ג'ו זאווינול, קמרון

 

לא מעט אנשים המאזינים למוזיקה טוענים שהתפקיד הראשון שהם שומעים בכל שיר או יצירה הוא של הבאס. הכלי הזה, חשמלי או אקוסטי, מחזיק "על הכתפייםֿ" את כל הגרוב של הקטע ומוליך אותו קדימה. אנשים כאלו גם יהיו הראשונים לזהות את חסרונו של הבאס במקומות שההרכב ויתר עליו במודע או כאילוץ. ולמרות זאת, הבאסיסט נשאר על פי רוב שורה אחת אחורה מקדמת הבמה. למעט מקרים יוצאי דופן, מרבית הכוכבים שהיו בחזית אחזו בגיטרה (ברוק) או בכלי נשיפה (בג'אז ובנגזרותיו). נסו לסרוק בזכרון האישי שלכם כמה מהשמות הזכורים בעולם המוזיקה היו כאלו שהגיעו מהפרונט וכמה היו חלק מה-Rhythm Section.  אולי דווקא משום שהבאס מהווה את העוגן של כל קטע, נדיר יותר לשמוע אותו בתפקידי סולו ששנים אחר כך מאות מתלמדים ינסו "להוציא" ולשחזר. כל זה כאמור מעיד על הכלל ולא על היוצאים ממנו, וכל זה נכון לטובת הסיפור עד להגיעו של ג'אקו. נדיר למצוא כיום ג'אזיסטים מהדור החדש שלא מונים את פסטוריוס המנוח כאחד המשפיעים עליהם, בין הם אוחזים עצמם בבאס או לאו. צורת הנגינה, יכולות הביטוי, הוירטואוזיות המפליאה (שמעולם לא באה על חשבון ה"פשטות" והליריקה) ובתוספת לסיפור החיים הקצר וסיומו הטרגי הפך את ג'אקו לחלוץ בג'אז ובמוזיקה בכלל, כזה שבנוכחותו ההיסטוריה המוזיקאלית נחלקת ללפניו ולאחריו.

 

 גם בסיפור החיים המרתק של הבאסיסט הקמארוני ריצ'ארד בונה, נקודת המפגש עם תקליט של פסטוריוס היווה את הצומת המהותי בחייו המוזיקאליים. נקודה שבה התחיל המסע שלו מילד צעיר מאפריקה ועד לבאסיסט שמככב על כל הבמות החשובות בעולם, שניגן בסגירת מעגל עם חברי להקתו של ג'אקו ושהוכתר אף כיורש שלו.

 

זאת לא הפעם הראשונה שלך בישראל.

לא. זאת נדמה לי הפעם השישית. הפעם הראשונה היתה למעשה ב-1990, הופעתי בפסטיבל הג'אז באילת. אילת יפיפייה אבל היה לי חם מדי.  אני במקור מאפריקה אבל החום ממש "בעט לי בישבן". זה היה כמו לעמוד על הבמה ומייבש שיער ענקי נושף עליך עד שממש קשה לנגן. אבל היה כיף. זה מקום נפלא להיות בו. 

הפעם בהופעה בתל אביב יהיה מיזוג אוויר.

יהיה מזגן? יה!! זה מצויין. תל אביב לא היתה חמה כל-כך כמו אילת, אני יכול להתמודד עם תל אביב. אבל אתה יודע מה? We are going to rock anyway.

עיתונאים מנסים כל הזמן להגדיר את המוזיקה שלך, כג'אז-אפרו-עולם. בעיני, המוזיקה של ריצ'ארד בונה היא תמיד סביב מפגשים בין תרבויות. עם איזו הגדרה יהיה לך נוח יותר?

אני מנגן מוזיקה לאנשים. ככה נוח לי, אבל אני יודע שבתעשיית המוזיקה אנשים צריכים שיהיו להם קונוטציות עליך: מה אתה עושה, כמו מה זה נשמע, למה זה דומה. בסופו של יום הכל זה מוזיקה. אם היא נוגעת בי אני לא אלך ואשאל "באיזה סגנון זה". מוזיקה אמורה ללכת ללב ולא משנה מאיפה היא מגיעה. מלודיה טובה יכולה להגיע מכל מקום, אם זה מאירופה או ממונגוליה. זה מה שאני מנסה לעשות עם המוזיקה שלי ובנוסף אני כל הזמן לומד, אני "סטודנט" למוזיקה. בכל מקום שאני מגיע אליו אני מנגן ולומד. באלבום האחרון שלי נסעתי להודו. זה לא כי אני מתיימר להיות מוזיקאי הודי, אלא רק בניסיון לחבר בין דברים ולעשות מוזיקה. יש רק מוזיקה אחת – מוזיקה טובה. 

מתי היה המפגש הראשון שלך עם הג'אז?

זה היה בקמרון אני חושב בשנת 1980, שמעתי לראשונה תקליט של ג'אקו פסטוריוס, ראשית שנות ה-80.

זה היה תקליט שאתה קנית?

לא ידידי, באותה תקופה לא ממש היה לי כסף לרכוש תקליטים. לבחור צרפתי שגר בקמרון היה אוסף תקליטי ג'אז והוא שמע על ילד צעיר שמנגן גיטרה. באותה תקופה עוד לא ניגנת על הבאס ואנשים בעיר נהגו לדבר עלי וכך הוא בא יום אחד לשמוע אותי מנגן. הוא אמר לי "אתה מנגן טוב אבל אתה צריך לבוא ולשמוע קצת ג'אז" . הגעתי אליו הביתה שם היה לו אוסף ענק של תקליטי ג'אז והוא ביקש ממני לבחור אחד. מתוך ה-400 שהיו שם בחרתי אחד במקרה לגמרי וזה היה Portrait of Tracy של ג'אקו פסטוריוס (קטע מאלבום הבכורה של ג'אקו, ג.ר). הוא התחיל לנגן את התקליט ולא יכולתי להאמין. מעולם לא שמעתי מישהו מנגן באס בצורה הזו. באותו היום אמרתי שאני רוצה לנגן ג'אז, אני רוצה לנגן באס כמוהו. כך שההכרות הראשונה שלי עם ג'אז היתה עם ג'אקו מבצע את Donna Lee. כבר למחרת התחלתי ללמוד. הייתי מאוד בר מזל כי בהמשך יצא לי לפגוש ולנגן גם עם ג'ו (זאווינול) וכל אותם ענקים שהקשבתי להם כילד: רנדי ברייקר, מייק סטרן, צ'יק קוריאה, בובי מקפרין' פאט מת'יני ואחרים. 

מי הם לדעתך השפיע הכי הרבה על המוזיקה שלך?

קשה להגיד כי מכל אחד כזה למדתי וכל אחד מהם השפיע עלי. אם אני צריך לבחור שם אחד זה יהיה ג'ו זאווינול. ניגנתי איתו שנתיים וחצי וזו היתה חוויה מיוחדת. ג'ו הוא כנראה האיש שהביא הכי הרבה השפעה על המוזיקה שלי או על המוזיקאליות שלי.

 

המפגשים האלו השפיעו גם  על המטען שהבאת מהמקום שבו גדלת?

כן. אני חושב שזה דבר מצויין. מוזיקאים מביאים לג'אז את הדבר האישי שלהם. כשאני מנגן עם גונזלו רובלקבה מקובה, או מוזיקאים מרוסיה או מהמזרח התיכון, והם מביאים את המטען שלהם אני חושב שזה הדבר הכי יפה. גם בישראל ניגנתי עם עוז נוי או אבישי כהן, הם מביאים את השורשים שלהם, מערבבים את זה עם ג'אז וזה נותן למוזיקה את המהות האמיתית של "מה זה ג'אז" בעצם וזה מה שהוא היה תמיד. אבולוציה והשתנות תמידית. היום עם הטכנולוגיה שיש לנו אנחנו יכולים לדעת מה מוזיקאים מנגנים בצד השני של העולם, דבר שלא יכולנו לעשות בעבר. 

בהקשר הזה אחד האלבומים האהובים שלך הוא שיתוף הפעולה עם ג'ארלד טוטו ולוקואה קנזה. איך נוצר האלבום הזה?

או. זה אלבום שהוקלט תוך שלושה ימים. לוקואה גר אז בברזיל, אני נמצא בניו יורק וג'ארלד בפריז. דיברנו באינטרנט והחלטנו שכל אחד יביא כמה שירים שלו להקלטה. נפגשנו בפריז ונכנסנו לאולפן ישר כי לא היה לנו זמן. אז פשוט התחלנו להקליט והתקליט פשוט קרה. אני לא יודע מתי בעתיד נחזור לעשות דבר כזה יחד.

 

באלבום האחרון שלך Ten Shades Of Blues נסעת להקליט גם הפעם בהודו ובמקומות אחרים בעולם.

כמו שאמרתי לך אני תלמיד. אני אוהב לנסוע למקומות, ללמוד על דברים ולערבב אותם יחד. ככל שאני לומד אני מבין שמוזיקה יש לה רק שפה אחת. למשל בהודו, נסעתי והקשבתי למוזיקה הודית ממקום צנוע כי זו מוזיקה מאוד מורכבת. ישבתי והקשבתי שם למוזיקאים מנגנים והתחלתי לנגן איתם ואז צצו הרעיונות לדברים שאני רוצה לכתוב. אספתי את המוזיקאים והקלטנו. הדברים האלו הם אפשריים והם כיף גדול. אתה תמיד לומד משהו וגם הם בהודו למדו ממני. זה היופי: כשהאנשים הכי שונים ממך – שם אתה לומד הכי הרבה.

ובכל זאת קראת לכל האלבום גוונים של בלוז. בכל התרבויות האלו הבלוז נמצא?

מה שאנחנו קוראים לו בלוז כאן באמריקה הוא בסולם מסויים. אבל את אותו הסולם אתה שומע במזרח התיכון, אתה שומע באסיה, אתה שומע באפריקה, אתה שומע במוזיקה אירית או בקאנטרי. זה אותו סולם רק שלא קוראים לו "בלוז" בכל מקום. יש לי בעיה עם הגדרות בתעשיית המוזיקה. אתן לך עוד דוגמה: כשפול סיימון ניגן מוזיקה אפריקאית קראו לזה פופ. כל התקליט הוא היה מוקף במוזיקאים אפריקאים אז למה לא קראו לזה כמו שהוא? לכן אני לא ממש מוטרד מזה. אם ההגדרה חשובה למישהו למען הדיוק – שיהיה.

איזה בלוז אתה מביא להופעה בישראל?

We are planning to Rock. אני רוצה שאנשים יצאו מההופעה עם חיוך על הפנים, שתהיה להם חוויה שהם יזכרו אני מקווה גם שנים קדימה. זה מה שאני מביא לתל אביב. ננגן קטעים חדשים וגם דברים ישנים שלנו, הולך להיות כיף. 

 

ריצארד בונה יופיע במשכן לאומנויות הבמה בתל אביב, ביום שישי, 22 באפריל בשעה 22:00. 

 

תגובות

  • נשמע טוב!

    ובקרוב- ויקטור ווטן. איזו חגיגה!

    אליצור, 27-04-2011 14:16