מגזין

ילד-בלוז

רק בן 20 אבל נחשב לאחד מאמני הבלוז הטובים בעולם. סקירה קצרה על אולי בראון רגע לפני שהוא מגיע להופעה אחת בישראל

מאת ליאור שיינברגר. 02-03-2011

תגיות: בלוז, Oli Brown, ג'אז

 

צילום: יחצילום: יח"צ

מתישהו במהלך החודשים הקרובים עתידות אלפי בנות 12-16 לצרוח בהתלהבות כאשר ג'סטין ביבר, אליל הבנות הנוכחי, יעלה לבימה כאן בארץ. ההיסטריה סביב ביבר, בעצמו ילד בן 17, היא תופעה לא ברורה שהחלה בארה"ב והתפשטה אל מעבר לים כשתעשיית היח"צ סביבו לא השאירה שבויים.

אל מול הרעש הקיצוני שמעורר ביקורו הצפוי של ביבר בארץ, בולט השקט היחסי סביב הגעתו הצפויה לישראל של אולי בראון, מי שנחשב להבטחה החמה ביותר כיום בעולם הבלוז עפ"י כל מבקרי הז'אנר הנחשבים לאחר שזכה בשנה שעברה בתואר זמר הבלוז הטוב של השנה בטקס פרסי הבלוז הבריטי.

בראון, בעצמו ילד בן 20, למרות שנראה בדיוק כמו שהייתם מצפים מהיפסטר בריטי, הוא האנטיתזה המושלמת לביבר: אם ביבר הוא מוצר שמיועד לצריכת המונים ולפיכך מכוון למכנה המשותף הנמוך ביותר, תוצר לוואי של מכונת יחסי ציבור משומנת, הרי שבראון הוא ההפך המוחלט: עילוי, סוג של גאון בלוז צעיר, גבר עם קול ונשמה של מבוגר הלכודים בגוף של נער.

את אהבתו הבלתי מתפשרת לגיטרה הוא גילה בגיל 13 אחרי ששמע כמה מלהיטיו של הנדריקס והחליט שגם הוא יכול. ב-2005, שנתיים מאוחר יותר, הוא כבר היה בדרך לארה"ב לאחר שהוזמן ע"י קארל גוסטפסון מהרכב הבלוז Blinddog Smokin להתלוות לסיבוב ההופעות של ההרכב אחרי שהאחרון שמע אותו מנגן. גוסטפסון העניק לו יחס של בן טיפוחים כשהוא חושף את בראון ככל האפשר לנפלאות הבלוז ונראה שזה עבד מצוין, הסגנון הנוכחי של בראון מושפע מאוד מהבלוז האנגלי אבל גם מגאונים כמו בי.בי קינג, טום וויטס, סטיבי ריי וואהן ורבים וטובים נוספים.

 

 

ב-2008 ורק בן 18, הוא שחרר אלבום הסולו הראשון שלו, Open Road אחרי שהוחתם בלייבל הגרמני 'ראף רקורדס', הביקורות היללו את האלבום שהגיע למקום השני ברשימת אלבומי הבלוז הטובים ביותר לשנת 2008 כפי שדירג אותם מגזין הבלוז הנחשב Blues Matters!. בכל פעם בה יוצא לי להאזין לשיר הנושא מאותו אלבום, אני לא יכול שלא לחשוב על ג'ו בונמסה, שרק לאחרונה נתן כאן הופעה שהראתה לכולם איך עושים בלוז אמיתי בשילוב המדויק ביותר בין טכניקה לנשמה. בונמאסה עצמו, כינה את בראון 'צעיר מוכשר, שקריירה גדולה צפויה לו בעתיד'. משהו בגוון הקול של בראון, יחד עם סגנון הנגינה, מעלה נקודות השוואה רבות וחיוביות לבונמסה וזה לא מפליא, לבראון היה העונג לנגן על אותה במה יחד עם בונמסה ולשאוב ידע מהמאסטר.

 

 

ב-2010 שחרר אולי בראון את אלבומו השני Heads I Win Tails You Lose בהפקת מייק וורנון (פליטווד מאק) שכלל 10 שירים מקוריים ו-2 גרסאות קאבר מצוינות, ביניהן קאבר מדליק במיוחד ל- No Diggity של בלקסטריט בויז. גם האלבום הזה זכה לשבחים ע"י כל מגזין מוסיקה שמכבד את עצמו וחיזק את מעמדו של אולי בראון ככח שיש להתחשב בו בסצינת הבלוז העולמית. 

 

 

משהו טוב קורה לסצינת הופעות הבלוז בארץ ודומה שלאחרונה אנחנו נהנים מיותר ויותר הופעות איכותיות כמו ג'ון לי הוקר ג'וניור שקפץ לבקר, ג'ו בונמאסה או לייזר לויד (שישמש כמופע פותח לאולי בראון). לסיכום, אם גם לכם זורם בלוז בעורקים ומצאתם את עצמכם מחייכים תוך כדי שצפיתם בקליפים, פנו לעצמכם כמה שעות במוצ"ש הקרוב וגשו להינות מהופעה שצפויה להיות מעולה, מצד שני, אם אתן ילדות בנות 12, תמיד יהיה לכן את ג'סטין.

 

אולי בראון יופיע על בימת רידינג 3 במוצ"ש, 5.3 שעה 21:00 (פתיחת דלתות) מופע פותח, לייזר לויד

תגובות