מגזין

תסתכלו עליהם ותראו אותנו

14 שנה אחרי שלהקת הוויט סטרייפס הוקמה היא נפרדת סופית ממעריציה. זה הזמן לתת לה את הכבוד הראוי

מאת עדי הררי. 06-02-2011

תגיות: רוק, בלוז, white stripes, jack white

 

שבוע שעבר הודיעו הדו-או המפורסם בעולם, הוייט סטרייפס, על הפסקת פעילות באופן סופי. הודעה לא מפתיעה לאור העובדה שהם לא הוציאו שום דבר חדש משנת 2007 ושג'ק וויט, החלק הגברי והמוח שמאחורי ההרכב, עסוק כבר שנים בלהפוך כל פרויקט עליו הוא עובד לזהב טהור. The Raconteurs ו - The Dead Weather הן הדוגמאות המפורסמות, אבל חפירה בדיסקוגרפיה תעלה הרכבים שווים לא פחות כמו גרינהורנס או שת"פ מדובר עם דנאג'רמאוס באביב הקרוב. ולמרות זאת, לכל מי שחושב ומבין מוזיקה – ההודעה הזו לא יכולה פשוט לעבור ליד האוזן.

הסופרלטיבים הרגילים על הוייט סטרייפס הן על גבול הקלישאות: "הלהקה שהחזירה לעולם את הפשטות", "הלהקה שהחייתה את הבלוז", "חלוצי הבלוז-רוק" ועוד. כותרות ממוחזרות משנת 2003 זה עדיין לוהט ב-2011. 14 שנה אחרי שהלהקה הוקמה, ובמיוחד ביום שהיא נפרדת סופית ממעריציה, זה הזמן לתת את הכבוד הראוי לה. להסתכל ביצירה של השניים לאורך השנים, לבחון את צורת ההתבטאות, להבין את מקורות ההשראה ואז לתת מבט טוב טוב על עצמנו. כי הוייט סטרייפס הם כל מה שאנחנו היום, הם האימא ואבא של דור שמתיימר להיות פשוט אבל בו במקביל לחלוטין מודע לעצמו. הוייט סטרייפס לא הנהיגו מהפכה מוזיקלית, הם הנהיגו מהפכה מחשבתית והשיבו לחיים דור שלם מבולבל שחיפש מנהיג.

בשנת 1999, הבלוז-רוק-פאנק של הוייט סטרייפס נפל לתוך נישה ריקה. ילדי הרוק של תחילת שנות ה-90 עדיין לא התאוששו מהמוות של קורט קוביין, מנהיג הפשטות וחוסר היומרה. מוזיקת הפופ שלטה במיינסטרים והמוזיקה האלקטרונית, המופקת והמלוטשת, התבססה לה בשוליים. למשך חמש שנים, לאותם ילדים עם חולצות פלאנל וחיבה עצומה לרעש לא מלודי לא היה בית. והנה מגיע ג'ק וייט וביד אחד מחזיק גיטרה וביד השנייה מחזיק כובע קיקיוני. הוא בא להחזיר את הרוק המלוכלך לבמה, אבל לא בדמות האנטי-גיבור חסר הביטחון בתחפושת האמן המיוסר. ג'ק וייט בא להוכיח שרוק מלוכלך, גם שהוא בנוי משיא הפשטות המוזיקלית של גיטרה-תופים, בו זמנית הוא יכול להיות מורכב, מלא במחשבה וכוונה, בסב-טקסט, באופציות לאתגרים ועם המון מודעות עצמית. זה ששומעים רעש ופידבקים זה לא אומר שזה בלאגן. זוהי יצירה מתוכננת היטב. ג'ק וייט לקח את מה שפשוט והשקיע בו את מיטב המאמצים: קיבל השראה מאומנות, שילב בין אלמנטים ישנים לחדשים, נתן טאצ'ים ונואנסים אישיים ואת הכול עטף בגישת רוקנרול לא מתאמצת. להיות סופר קול ומקורי ולהראות כאילו בכלל לא התאמצת  - נכון לחודש פברואר 2011 זה עדיין הדבר הכי חם בשטח.

 

                               


מול הפשטות המוזיקלית של סאונד סבנטיז מלוכלך: ריפים רפטטיבים, גיטרות דומיננטיות ומייללות ופאנק-בלוז צעקני עומד בדיסוננס לוק מחושב וקפדני. בעוד התפיסה לגבי רוקנרול היא שהדבר האמיתי והחשוב זאת היצירה והאמירה וכל מה שמעבר כמו לבוש ואיפור נחשב לבזוי, אצל הוייט סטרייפס הצבעים והלבוש היו כמעט הכול.

האלבום השני של הוייט סטרייפס נקרא דה סטיל על שם זרם אומנות מתחילת המאה ה – 20 בהולנד. אותה קבוצת אמנים ניסתה ליצור אידיליה באמצעות סדר והרמוניה. הם דגלו בפשטות, וזיקקו כל רעיון עד לצורה והצבע הטהורים ביותר – קווים חדים וצבעים עזים וטבעיים. היצירות שלהם חזרו על עצמם רעיונית, כאשר כל קו אופקי נצבע בצבע כחול וכל קו אנכי נצבע בצבע צהוב. קווים מיוחדים נצבעו באדום והכל בשילוב עם הבסיס - לבן ושחור. כן, בהחלט נשמע מוכר. ג'ק וייט טען שאותם רעיונות אומנותיים היו מקור השראה ליצירתו והזדהה מאוד עם הסגנון.

בדומה לאותו זרם אומנות שדגל בפשטות, אך דאג לשמר באופן רפטטיבי מוטיבים מרכזיים ביצירה, כך בדיוק מצטיירת דרך העבודה של הוייט סטרייפס. עבודה עם הכלים הפשוטים ביותר, הקלטה אנלוגית בטייפ שמונה ערוצים וריפים קבועים שחוזרים במהלך כל השיר. בדומה לחברי הקבוצה כך בדיוק פירק וייט את המכלול, תכנן וצבע כל תו וכל אות. באותו כאוס רועש יש סדר מופתי וחשיבה מדויקת לפני כל שיר. העובדה שהם צבעו את האלבומים, הכלים ואפילו את הבגדים שלבשו בצבעים העזים של התנועה זה הרבה יותר מטריק יחצ"ני בזוי – זה לכתוב את המניפסט שלהם לעיני כול.

 

                              


גם על הקליפים המושקעים והמיוחדים של הלהקה ניתן להסתכל באותה הדרך. במהלך הקריירה עשו השניים ארבעה קליפים עם הבמאי הצרפתי מישל גונדרי. ארבעה קליפים יפהפיים, גאוניים, מגניבים ויותר מכל: מחברים בין הפשטות המוזיקלית לבין טכניקות עריכה מורכבות ומקוריות. בקליפ של Fell in Love with a Girl בחרו לקחת אנימציה מפוקסלת ובמקום ליצור בפשטות דמוית במחשב, החליטו לבנות את הדמויות מלגו. ליצירת האפקט של התזוזה הם השתמשו בעריכה אנלוגית לחלוטין. בקליפ של The Hardest Button to Button במקום להשתמש בטכניקת סטופמושן בכדי להעלים ולהשיב את הזוג המנגן, צילמו פריימים דומים שוב ושוב וערכו באופן אנלוגי.

בתקופה של דור רוקנרול פשוט וחסר בטחון הגיעו הוייט סטרייפס והכתירו את המגניב החדש. ילדי גיטרות שאוהבים סאונד פשוט, נקי, מלוכלך אבל מתוחכם, אנטלגנטי, מודע לקורה סביבו ולעצמו. דור אבוד שסוגד לפשטות אבל עם המון השקעה ומקוריות. הוייט סטרייפס (ועוד כמה טובים מתחילת העשור) היו שם להגדיר את הרוקנרול מחדש ולעצב את דמות ילדי האינדי של שנות ה- 2000. 10 שנים אחרי, נדמה שאפשר להגיד שהם עשו עבודה לא רעה בכלל.

 

                             

 

לא רק על הקווים - ספיישל שעתיים וויט סטרייפס 

תגובות

  • כל הכבוד על הכתבה!!

    פשוט מעולה

    תומר, 07-02-2011 13:18

  • הררי...פשוט תענוג

    ברודצקי, 07-02-2011 17:16