מגזין

עוד קצת שמאלה

הצמד Left עושים גיטרה-תופים נקי עם המון כשרון והמון פוטנציאל, אבל עדיין לא מספיק חד

מאת עדי הררי. 31-01-2011

תגיות: עוזי פיינרמן, left, גל שילוח, אורי ורטהיים, אסף לזרוביץ

זהו שיר הלל למוזיקת השוליים התל אביבית. מיקרוקוסמוס פצפון של טרנדים וסגנונות שגדלים ומתפתחים אי שם בעולם הגדול ומגיעים לכאן בטוויסט מקומי. עושר מוזיקלי שנותן לי לבחור בין הסלסולים של אריס סאן לפסיכדליה הצבעונית באלבום המשובח של טרי. אז עם כאלו שבחים בשתי השורות הראשונות של הכתבה – איך לעזאזל לקח 10 שנים להקים פה דו-או גיטרה תופים שעושה בלוז אמריקאי דרומי? בשנת 2011 הלהקות המובילות כמו הווייט סטרייפ כבר לא פעילים והבלק קיז כבר משתעשעים עם מיליון סגנונות אחרים.

 

צילום: גל דרןצילום: גל דרן

 

הצמד לפט השתלבו מושלם בתוך הנישה הפנויה. עושים גיטרה-תופים נקי, מוותרים על כל מה שיכול להביא נפח לשיר ומסתמכים על בייס דראם ואפקטים. נהדר. ממתק מלוכלך שמתגלגל ישר לבלוטות הטעם המורעבות שלי. בנובמבר האחרון הוציאו אסף לזרוביץ וגל שילוח אלבום בכורה - Here For Now. עשר רצועות מקוריות – עירבוב של בלוז (משובח! מיטב המחמאות לשיר  Red Eye Blues), קאנטרי ופולק. ולחתימת האלבום, גרסת כיסוי לשיר העממי Wayfaring Stranger שזכה בעבר לאינספור גרסאות, וכאן קבל תרגום לעברית ואת האקורדיון של אסף תלמודי. רק בשביל להעשיר את הניים דרופינג ואת הסופרלטיבים, אוסיף ואומר שמלך הבלוז המקומי, עוזי פיינרמן ומלך מקומי בלי קשר לסגנון מוזיקלי - אורי ורטהיים (מיקסמונסטר מהתפוחים), חתומים על הפקת האלבום.

הכל נשמע נהדר, אז למה כבר שתי פסקאות יש הרגשה של "אבל"? ואיך זה קשור להופעה? זה קשור כי האלבום הוא שיקוף מושלם של ההופעה שהייתה ביום שבת באוזןבר. המון כשרון, המון פוטנציאל אבל עדיין לא מספיק חד. רוק-בלוז זה סגנון שמנגנים מאיברים פנימיים – אולי מהלב אולי מהבטן, מה שבטוח לא מהשכל והטכניקה. וכשהופעה של שעה מונחת על כתפיים גרומות של שני אנשים בלבד, שניהם מחויבים לספק את הסחורה.

גל שילוח הוא חיה רעה. לראות אותו מנגן זה לשמוע את Them Crooked Vultures מהדהדים לו באוזניות. מכה בלי רחמים במצילות, מפיל אוזניות, מקרופונים - מה לא. החשבונית מהאוזן כבר בדרך. הבעיה היא שהאינטראקציה והכימיה לא הוכיחו את עצמן. לזרוביץ הוא בחור ביישן, וזה האיש שמאחורי הרעיון, הלחנים והמילים. הוא האיש שאליו משירים את המבט והוא זה שיקצור את השבחים. אבל עם התפקיד באה האחריות. הופעה חייבת להיות ללא מעצורים, ללא ליין אפ ברור, ללא כיווני גיטרה מחמירים ומלאה בהמון אנרגיות. לראות את לזרוביץ מבוייש ומבולבל על הגיטרה בזמן ששילוח ללא רסן על התופים יצר דיסוננס קשה מדי. באמצע ההופעה שילוח התבקש לשעשע את הקהל והתחיל בסולו תופים. לזרוביץ, במקום להצטרף באלתור גיטרה עבה, קטע אותו בדיוק שהקהל התחיל להתחמם. לא חבל?

אני לא אחמיר ואגיד שהופעה של לפט זה לא גוד טיים. השירים שלהם טובים וחלקם אפילו מעולים - 50 דקות של מוזיקה טובה. אבל בדיוק כמו שהאלבום מלא פוטנציאל להיות משהו אחיד ואולי מורכב יותר – ככה גם ההופעה. אוי, כמה הייתי רוצה לראות את לזרוביץ ללא החיוך המבויש, מפרק את הגיטרה השמאלית שלו עד זוב דם ונותן פייט לשילוח מהצד. ביחד הם יכולים לייצר אנרגיה שלא תפיל רק כמה מיקרופונים, אלא תעיף לאוזןבר את הגג.

 

                              

 

להקת Left בהופעה באוזןבר, 29/1/11

תגובות

  • קצת פיספסת את העניין

    נכון שלפט הם מצד אחד אסף השקט, הנונשלנט והקצת חבוי לעומת גל המפרק, המשתולל והמלא בפוזה וזה יוצר דיסוננס שהוא דווקא מה שהכי מגניב וייחודי בלהקה הזאת.

    ג'ולס, 31-01-2011 17:18

  • מסכים עם ג'ולס

    הדיסוננס דווקא מיוחד ויוצר מתח מעניין. נכון גם שהחברה עוד לא ממש מגובשים ומשופשפים. אני אגב אהבתי את ההופעה יותר מאת האלבום. האלבום עשיר "מדי", ותוספת הנגנים רק גורעת. בדואו הם יוצאים יותר טוב. הקול של אסף נשמע הרבה יותר טוב בלייב (למרות שהוא התנצל על שחיקה בסוף ה"טור"), וגם הסאונד של האפקטים יותר מוצלח. גם גל הרוצח יצא פחות קילר באלבום. סך הכל אחלה של הופעה

    ניר, 31-01-2011 18:19