מגזין

חוות החיים

צאתו בעברית של "דפוק וזרוק בפריז ולונדון" מאת ג'ורג' אורוול, מעניק מבט נוסף על מחויבותו החברתית והמעמדית של אחד הסופרים הפוליטיים הגדולים של המאה ה-20 ומעבר לה

מאת גיל מטוס. 04-02-2011

תגיות: ג'ורג' אוורול. ספר, דפוק וזרוק

 

"כשאני מתיישב לכתוב ספר, אני לא אומר לעצמי 'אני עומד ליצור יצירת אמנות'. אני כותב אותו מכיוון שיש איזה שקר שאני רוצה לחשוף, איזו עובדה שאני רוצה להסב אליה את תשומת הלב, והדאגה הראשונה שלי היא לזכות לאוזן קשבת. אבל לא הייתי יכול לבצע את העבודה של כתיבת ספר, או אפילו של מאמר ארוך בכתב עת, אילולא הייתה זו גם חוויה אסתטית".

הציטוט לקוח מהמאמר "למה אני כותב" (Why I Write) שכתב ג'ורג' אורוול ב-1946, כאשר התבקש לתאר את הסיבות הגורמות לו לכתוב. בתשובה להזמנה תיאר אורוול בכנות את שהפך לפרויקט חייו: "להפוך כתיבה פוליטית לאמנות".

* * *

ג'ורג' אורוול (אריק ארתור בלייר) נולד ב-1903 בהודו, התחנך בבית ספר פרטי באנגליה ושירת כשוטר בבורמה. לאחר שהתפטר מהמשטרה, הסביר את התפטרותו בטענה שכבר היו לו רעיונות מעורפלים לכתוב ספרים, ובעיקר משום שלא היה מסוגל לשרת יותר את האימפריאליזם. הוא כתב עשרות מאמרים וספרים על החברה האנגלית, והיה מבין הראשונים להתריע על סכנות הטוטליטריזם. הוא מת בלונדון ב-1950 משחפת.

 

אחד מהסופרים החשובים של המאה העשרים, הנחיל אורוול לקוראיו עולם רחב של דימויים ומלים שהפכו חלק בלתי נפרד מהז'רגון הכתוב והמדובר של התרבות המערבית.

גם מי שלא קרא את "חוות החיות", יודע שכל החיות שוות אך ישנן חיות ששוות יותר; גם מי שלא קרא את ספרו הנבואי, הדיסאוטופי המפורסם "1984", לא יכול לחמוק מהאח הגדול. לא רק מהריאליטי, אלא מהביטוי עצמו המתממש בכל פינה. בכל פעם שהצעת חוק או טכנולוגיה חדשה מאיימים לנגוס בפרטיות, "האח הגדול כבר כאן" היא כותרת שעורכים ישתמשו בה. למרות שהיא מהוהה משימוש יתר, היא עדיין אפקטיבית. 

* * *

בימים אלה ראה אור תרגום חדש לספרו הראשון של אורוול, "דפוק וזרוק בפריז ובלונדון", שהתפרסם לראשונה ב-1933. אורוול מתאר בספר את חייו בקרב חסרי הבית של פריז ולונדון, כשהוא חי מהיד לפה ונאלץ להתמודד עם עוני ואבטלה קשים. בפריז הוא מישכן את בגדיו וניסה לשרוד כשוטף כלים במלון גדול ובמסעדה, שם עבד עד חמש-עשרה שעות ביום ובקושי הצליח לשלם עבור חדר עלוב מלא פשפשים. בלונדון נדד בין ספייקים, בתי עבודה לנזקקים, העביר את לילותיו בתנאים מחפירים וניזון מארוחות דלות של לחם, מרגרינה וכוס תה.

יחסיו של אורוול עם העוני החלו ב-1928, כאשר עבר להתגורר בפריז, בה כתב טיוטות של חוויותיו בקרב הקבצנים והנוודים. לאחר שלא מצא מו"ל שיוציא את כתביו לאור, השמיד אורוול כמעט את כל מה שכתב. ב- 1929 חלה בשפעת קשה ואושפז במשך שבועיים בבית חולים למעמד הנמוך. את חוויותיו מהאשפוז תיאר שנים מאוחר יותר במאמר "איך מתים העניים" (How the Poor Die), שבו מתח ביקורת קשה על היחס הרפואי שזוכה לקבל מי שאין לו כסף לשלם עבור בריאותו.

החולה העני, כתב אורוול, הוא קודם כל "מקרה לדוגמה", ותיאר כיצד יותר מתריסר סטודנטים מתלמדים עמדו בתור כדי לבחון אותו והתייחסו אליו כאל בובה אנטומית רבת תסמינים מרתקים. אף אחד מהם לא הישיר אליו את מבטו או החליף איתו מילה. לאחר מכן כתב: "במחלקות הציבוריות של בית חולים, תוכלו לראות זוועות שכנראה לא תפגשו בקרב אנשים שמצליחים למות בבתיהם, כאילו מחלות מסוימות מסוגלות לתקוף רק אנשים ברמות ההכנסה הנמוכות יותר".

באותה שנה שב לאנגליה והמשיך לכתוב ולפרסם סקירות ספרים, מאמרים ושירים, ובין לבין יצא לחיות בקרב חסרי הבית של לונדון וסביבתה. הוא ניסה להוציא את ספרו הראשון, "יומנו של עובד מטבח", שכלל תיאור של חוויותיו בפריז, אך כאמור נדחה.

ב-1932 הגיעה הישועה, לאחר שנמצא מו"ל שנאות לקבל את כתב היד וראה בו תיאור אותנטי של חיי העוני בפריז ובלונדון, כזה שיש להביאו לידיעת הציבור. התנאי לפרסום הספר היה, שאורוול ינכש ממנו ניבולי הפה, הגסויות ושמותיהם האמיתיים של הדמויות, מחשש לתביעות דיבה. אורוול הסכים וגם דרש לפרסם את ספרו תחת שם בדוי, כנראה מחשש לכישלון. כך נולד השם ג'ורג' אורוול. הספר ראה אור ב-1933 בשם "דפוק וזרוק בפריז ובלונדון". הוא זכה לביקורות טובות ואף ראה אור במהדורה אמריקאית באותה שנה.

* * *

 

אורוול מתאר את העוני ואת חייהם של העניים, מהרהר במשמעות העוני ומנתח אותו מזוויות שונות. כאשר נשכר לעבוד כשוטף כלים במלון מפואר בפריז, היטיב לתאר את הפער העצום בין הזוהמה במטבח, לסטריליות של המלון, ובין האופן שבו מוגשת המנה לשולחן בצורתה הסופית למה שעובר עליה במטבח. אם תרצו, היה אורוול מקדימו של אנתוני בורדיין, השף השערורייתי שחשף את הרגלי מסעדות ניו יורק.

"היה משעשע לראות את המטבחון המטונף ולחשוב שרק דלת אחת כפולה מפרידה בינינו ובין חדר האוכל", כותב אורוול. "שם יושבים האורחים במלוא הדרם; מפות שולחן צחות ללא רבב, אגרטלי פרחים, מראות ותבלינים מוזהבים וכרובים מצוירים; וכאן, מהלך צעדים בלבד, אנחנו בתוך הזוהמה המחליאה שלנו. והיתה זו באמת זוהמה מחליאה".

הפער בין הבמה לאחורי הקלעים, הוא פער שמתחדד בעולם גלובלי. ככל שהסטריליות מתחזקת צריך לטאטא טוב יותר מתחת לשטיח את הזוהמה והלכלוך שמהווים חלק בלתי נפרד מהמציאות.

בספר "גלובליזציה" דימה ח"כ דב חנין, את העולם החברתי לגורד שחקים שבראשו נמצא פנטהאוז מפואר בו מתגוררים מעטים שהם עשירים מאוד. אמנם חיים בו מעט מאוד אנשים, אך הם צורכים משאבים רבים, וחלום הכמיהה לפנטהאוז מופץ בעוצמה רבה בכל קומותיו של הבניין ומשפיע על התנהגות דייריו. בתחתית הבניין נמצאות סדנאות היזע של הפועלים שעמלים קשה כדי לתחזק את הפנטהאוז, ומפנטזים על האפשרות להגיע אליו.

אורוול יצא נגד השעבוד הזה וטען ששוטף הכלים הוא עבד מודרני של בית מלון או מסעדה. עבודתו חסרת טעם לחלוטין. לדעתו מדובר במותרות ולא בשום צורך בסיסי וקיומי של עבודה קשה.

על המלצרים שאיתם עבד, הוא ממליץ לא לרחם. אחרי הכל, הם רק לוטשים עיניהם לכיוון הפנטהאוז המפואר: "לפעמים כשאתה יושב במסעדה ומתפטם חצי שעה אחרי שעת הסגירה, אתה חושב שהמלצר העייף שלצידך ודאי בז לך בלבו. אבל לא כך הוא. הוא לא אומר בלבו 'איזה טיפוס גס ומפוטם', אלא 'יום אחד, כשאחסוך מספיק כסף, גם אני אהיה כמו האיש הזה'. הוא מספק עונג מסוג שהוא מעריץ ומבין היטב. וזאת הסיבה שרק מלצרים מעטים הם סוציאליסטים [...] מלצרים הם סנובים, והאופי הכנוע והמתרפס של עבודתם חביב עליהם למדי".

היבט נוסף שעניין את אורוול, היה מעמדם החברתי של הקבצנים. הוא תהה מדוע סולדים מהם ובזים להם, לאחר שחווה את חייהם על בשרו. לדעתו ההסבר לכך טמון בכסף, אשר הפך למבחן העליון של ערך הקיום. הקבצן הוא כמו איש עסקים שמרוויח את לחמו בדרך שמזדמנת לו. הקבצן לא מכר את כבודו – לא יותר מרוב בני האדם המודרניים, טוען אורוול. ובכל זאת, סולדים ממנו בגלל שבחר במקצוע שאי אפשר להתפרנס ממנו.

"נראה לי שהדחף הזה להניע אנשים להתמיד בעבודה חסרת תועלת הוא ביסודו פחד פשוט מפני ההמונים," כותב אורוול בספרו "1984". "ההמונים (על פי קו המחשבה הזה) הם יצורים נחותים כל כך, שהם עלולים להיות מסוכנים שיש להם זמן פנוי. בטוח יותר לדאוג שיהיו עסוקים בלי הרף ושלא יהיה להם פנאי לחשוב".

* * *

אורוול מיטיב לתאר את העוני, אך חשוב לזכור שבמקרה שלו היה העוני תוצאה של בחירה סקרנית ואינטלקטואלית ולא גורל אכזר. בניגוד לדמויות הרבות שהוא מתאר, היה אורוול יכול בכל רגע נתון לצאת מהמשחק ולחזור לבית משפחתו הבטוח. הבחירה הזאת מעלה שאלה לגבי יכולתו של אורוול, בן המעמד הבינוני, להבין את מושא הכתיבה שלו. בעיקר משום שהמעמד מכונן במידה מסוימת את ראיית העולם, או לפחות את התשתית שלה.

אורוול עשה הכל כדי להיות עני; הוא התלבש כעני, אכל כעני, ישן כמו עני וקם כמו עני, אבל הוא לא היה עני. זה המלכוד הבלתי נמנע המוטמע בכל משימה אנתרופולוגית. אנחנו נולדים עם משקפיים שדרכם אנו חווים את המציאות. אנחנו יכולים לנגב את האדים שמצטברים על העדשות ולנקות את הלכלוך. אבל קשה מאוד, ויש אף יאמרו בלתי אפשרי, להסיר את המשקפיים.

ואף על פי כן, למרות שבמידה מסוימת המשחק מכור מראש, הצליח אורוול לייצר דיווח אותנטי. למרות שהתובנות שלו לא מפילות אותך מהכיסא, האופן שבו הוא מתאר את העוני, הכנות, התמימות והנאיביות שלו, הם שהופכים את הספר לקריאת חובה.

לפני שהחל לעבוד כשוטף כלים במלון, קיבל אורוול הצעת עבודה לעבוד כשוטף כלים במסעדה רוסית שאמורה היתה להיפתח בקרוב. כאשר ביקש בעל המלון להחתימו לחודש, הוא חש נקיפות מצפון, כיוון שהבטיח לבעל המסעדה שיעבוד אצלו כאשר תיפתח. לכן נאלץ לסרב להצעה. כשהסביר לחברו שויתר על העבודה כי היה זה המעשה ההוגן לעשותו, כמעט יצא הלז מדעתו ואמר לו: "מי שמע אי פעם על שותף כלים הגון?"

בתיאוריו את העוני, נכנס אורוול לעובי הקורה ומתאר את הדינמיקה בין הנוודים ובין עובדי המטבח. הוא נותן כבוד לאנשים שהוא פוגש לאורך הדרך ומביא את הסיפורים האישיים הקטנים שלהם ואגדות אורבניות הזויות. לצד זאת, הוא מציג את דעותיו הפוליטיות הנחרצות ועמדותיו בנוגע למצב, ובכך משלב בין מה שהנחה אותו לאורך כל הדרך – כתיבה פוליטית ואמנות.

בסופו של המאמר "מדוע אני כותב", מיטיב אורוול לתאר: "אני לא יכול לומר בוודאות אלו מהמניעים שלי הם החזקים ביותר, אבל אני יודע לאלו מהם ראוי להישמע. וכשאני מסתכל אחורה על העבודה שלי, אני רואה שתמיד באותם מקרים שבהם לא היתה לי מטרה פוליטית, הפקתי ספרים חסרי חיים והתפתיתי לקטעים מליציים, משפטים חסרי משמעות, שמות תואר דקורטיביים, ויומרנות ריקנית באופן כללי".



"
דפוק וזרוק בפריז ובלונדון" (Down and Out In Paris and London), מאת ג'ורג' אורוול. הוצאת "כנרת"; מאנגלית: סמדר מילוא

 

*פורסם לראשונה במגזין אחר ז"ל בעריכת רון מיברג. 

תגובות

  • "בוק ריפורט" ברמה של תיכוניסט

    אדם מין היישוב, 04-02-2011 17:11

  • כתבה מעניינת

    שעשתה לי חשק לקרוא את הספר... אהבתי במיוחד את התיאור של הזווית האנתרופולוגית והמשקפיים המטאפוריים שעל עיני כולנו!

    ג'וליה, 05-02-2011 12:21

  • תודה

    כתבה מעניינת, עושה חשק לקרוא את הספר.

    ר, 05-02-2011 16:09

  • זוכרת...

    קראתי את הספר במהדורה ישנה בשנות ילדותי המאוחרות.. חשיפה ראשונה לחוסר הצדק ולכיעור של העולם הבורגני... הוא הכין אותי להרבה דברים. אחזור ואקרא שוב. כתבה מצוינת

    ימית חופן, 14-06-2011 00:37