מגזין

האי של סופיה

חן ינוביץ הלכה לחפש משמעות ב"אי שם", סרטה החדש של סופיה קופולה, וחזרה עם המסקנה העגומה שהאדם הוא סך כל קשריו החברתיים

מאת חן ינוביץ'. 18-01-2011

תגיות: אי שם, סופיה קופולה

 

לא ברור לי לאן הכתיבה הזו הולכת. לא ברור לי לאן החיים האלו הולכים. לא ברור לי האם אנחנו חיים במעגליות. לא ברור לי האם אני בדרך הנכונה. גם לגיבור הסרט של סופיה קופולה זה לא ברור. למעשה כלל לא מדובר בגיבור. אמנם ג'וני מרקו הוא שחקן קולנוע עטור שבחים, שבנות נופלות שדודות לנעליו המכוערות, האיטלקים מתים עליו והוא נוסע ברכב שחור שעושה רעש יקר וחי בבתי מלון, אבל זה לא ברור לו. היחידה שברור לה זו סופיה קופולה עצמה, שכתבה תסריט, שלכאורה נראה לא מהודק, רזה ויש יגידו משמים, אבל לה, שיהיה ברור, זה ברור. האנשים בעולם הם לא הכסף שהם מרוויחים או ההישגים החומריים. האדם הוא הקשרים החברתיים שהוא רוקם והעומק הרגשי והתקשורתי שהוא נולד עמו.

המערכה הראשונה של "אי שם" נפתחת מול נוף מדברי עם רכב שחור שנוסע במעגלים. כזה הוא ג'וני מרקו, שחקן קולנוע מצליח ומשועמם, ששרוי בדיכאון קיומי ובריקנות תמידית. במערכה בשנייה הוא שובר את היד במדרגות המלון המיתולוגי שאטו מרמונט (שבו מת ג'ון בלושי ממנת יתר). כזה הוא ג'וני מרקו, עם יד מתפקדת פחות או יותר, הוא עדיין נכה בתוך עצמו. ג'וני מרקו הוא חלק מרקמה אנושית בלויה. הסרט מתמקד בג'וני, אבל לג'וני אין מה לומר. הוא ריק מתוכן. מעביר את ימיו באלכוהול, משככי כאבים, צמד בנות שמגיעות לריקודי עמוד אישיים בחדר המלון וסיגריות. אין לו נטיות אובדניות או משאלת מוות. הוא פשוט כזה.

העדשה של קופולה, שרגילה לעקוב ברגישות אחר בדידות קיומית והעצב האנושי באותה משמעות פילוסופית של הזרם הרומנטי באמנות, מנסה גם הפעם לעקוב באותו אופן אחר ג'וני, אך ללא הצלחה. אם בסרטיה הקודמים, "חמש ילדות יפות" ו"אבודים בטוקיו",  הצליחה קופולה לשאוב אותנו לעולם פנימי עשיר בתתי רבדים, ב"אי שם" הכוונה רחוקה מהמימוש. האמירה המיוחדת שלה כבמאית עדיין מורגשת, ומדי פעם מבליחות להן סצנות מקסימות כמו זו בבריכה שמלווה בשיר המרגש של הסטרוקס (I'll try anythung once) או המפגש עם התרבות האיטלקית ללא תרגום, שיוצר רגעים קומיים מבדחים. האסתטיקה שלה עדיין גדולה מזו של הרבה במאים אחרים, כך גם היה בסרטה הקודם "מרי אנטואנט", אולם תסריט עם כוונה ואמירה לא יכול להתקיים רק מלהגיד שהוא כזה.

 

 

קופולה שותלת רמזים כדי לייצר משמעות, כמו הודעות הטקסט שמרקו מקבל שאלמוני עם שאלות מוזרות ורציניות על החיים או העובדה שהוא חושב שעוקבים אחריו. אבל זה לא מספיק. התפנית היחידה בחייו של מרקו היא כשהוא מקבל למשמורת את אל פנינג, שמגלמת את בתו בת ה-11 קליאו. היופי המהפנט שלה, שיכל בסרט אחר של קופולה לקבל תנופה אלוהית, לא מצליח להתרומם. הקשר העמוק או קשר כלשהו בכלל, שהיה יכול להירקם בן אב לבת שחיים בבית מלון לא נוצר או לא מורגש והדמעה האחת שמזיל מרקו אינה מספיקה להכיל עולם רגשי של סרט שלם.

יתכן שזוהי האמירה של סופיה קופולה. אנחנו חיים בעולם משעמם. לכן הסרט משעמם והדמויות משעממות. קופולה עדיין נשארת בעיני במאית אהובה, גם אם סרטיה האחרונים לא נחשבים לעילוי קולנועי. שיטתה, המגלה טפח ומכסה טפחיים שלה, עדיין נותרה מסקרנת וכן, זה ברור עכשיו, "אי שם" הוא סרט לאנשים שלא ברור להם.

סופיה קופולה מדברת על פסקול הסרט

תגובות

  • סקרנת אותי לחקור את השעמום

    גלית גרינר, 22-01-2011 21:51