מגזין

אוכל

אורלי נקלר בטור שעושה תאבון

מאת אורלי נקלר. 09-03-2005

 

אומרים שהדרך לליבו של הגבר עוברת דרך הקיבה. גם הדרך ללבו של עם ישראל.

שנה יהודית נפתחת עם תפוח בדבש,רימון, וגם ראש של דג- כי אולי טוב לנו לפעמים, אבל בדרך כלל מאד מסריח.

בראש השנה אוכלים להמן את האוזן, בפסח סתם אוכלים במשך שעתיים עד שמתפוצצים, אמהות יהודיות דוגלות במשפט "לא תאכל לא תגדל" ואפילו בשואה ידעו שלקחת ליהודים את האוכל יהיה הדבר העיקרי שישבור את רוחם.

מדי שנה  במאי מגיח הפסטיבל האהוב על יהודי ישראל, "טעם העיר". כולם מתלבשים יפה, נכנסים למכוניות ועומדים בפקק ברוקח שעות על גבי שעות רק כדי להידחק עם עוד שמונים שמנים בתור ל20 גרם פרה עטופה בעגבניה מיובשת. אמנם זה עלה רק 20 שקלים, ואכלנו את הבהן של הרגל מרוב רעב כל הדרך הביתה, בפקק,אבל הצלחנו לקנות ממש בזול במסעדה הכי נחשבת בעיר.עכשיו אפשר לספר לכולם שאכלנו במיקה, באודאון, בתהל,בקופי בר, ודפקנו את המערכת. הכל כולל הכל עלה 720 שקל, אבל כל מנה עלתה 20.

אנחנו אוכלים כדי להתחזק, אבל בעיקר כדי להתעודד.

רובנו מדוכאים רוב הזמן. איך לא נהיה כשכל השכנים שלנו שונאים אותנו וזורקים עלינו ביצים כל שבוע דרך החלון, וגם משאירים לנו זבל בכניסה לבית. איך לא נהיה, כשאנחנו מתכננים במשך שבוע ללכת להופעת פרידה של להקת לבנון, ומגלים שלבנון כולם בלבנון.

איך לא נהיה, כשאנחנו עושים חנוכת בית ו20 טלפונים של ביטולים מגיעים מקו העימות. איך לא נהיה, כש-8 הפך למספר הכי פופולרי מאז 6.000.000 והשמונה הופך לשמונה עשר, לעשרים ולארבעים, בתי הקברות מתמלאים,ימי הזכרון מתארכים.

אז אנחנו מחבקים חזק אחד את השני. הבנים מחבקים פליטות מהצפון, הבנות מחבקות חזק את חלונות הראווה של העיר הגדולה, ובתי העסק כולם מחבקים את תושבי הצפון.

יש הרבה אנשים בתל אביב בחודש האחרון, זה מאד טוב לעסקים. השיטה להרוויח- מבצעים חמים לתושבי הצפון, במיוחד בתחום

ההסעדה ובתי הקפה. כי אוכל זה מנחם, זו הסיסמא שלי. אז אנחנו אוכלים ובוכים. לא בכדי המציא ה"פתאת" (בר הצ'יפס ההולנדי בנחלת בנימין) את ערבי חיתוך הבצל, בהם כולם יושבים ובוכים ביחד, לניחוח הבצל הערב האופף את הבר. ב"רוני פול" ביפו הגדילו לעשות בהגדלת הרווחים, המבצעים כוללים גם את תושבי הדרום. אבל גם התלאביבים, מרוויחים מכל הכיוונים: מסעדות עמוסות עד אפס מקום, מצוקת חניה שלא נצפתה כמוה מאז טעם העיר האחרון, ושום מקום לברוח אליו להירגע ולנוח –הרי כל הצימרים בתפוסה מלאה של קטיושות, ובעליהם נופשים בתל אביב. 

אם בצפון, אם בדרום ואם במרכז, כולם מחפשים איפה לאכול, ובזול.

לרשימת שמות  ההרוגים מתווספת רשימת שמות חדשה, הממתינים בתור לאייס ארומה-הקפה הירושלמי הבינוני שהפך למעצמה. כל מי שתמיד חשק לשמוע את שמו קבל עם ועדה במיקרופון ימצא את מקומו בארומה, המקום בו כולם מקבלים במה. מעולם לא היו כל כך הרבה אנשים שאני לא מכירה,שיודעים איך קוראים לי.

עלוב מזה הוא ההייפ הסושייתי שלא עוזב את העיר כבר הרבה מאד זמן.

סושי זה טעים אבל בעיקר מגניב, ותופעת  הסושי בר רק מוכיחה את זה. בר הסושי נתן לתופעת הסושי טוויסט ישראלי, ועכשיו בסושייה-ממש כמו בארומה- תקבל קריאה במיקרופון ברגע שהמנה שלך מוכנה

ביפן מוצאים סושי כמו קימונו במחיר של חומוס במסעדה יפואית, ובתל אביב מגלגלים אורז(2 שח) בתוך אצה (4 ש"ח) עם חתיכת מלפפון(0.03 אג) וגובים עליו 25 ש"ח, או יותר אם זה אינסייד אאוט (זה יותר עבודה להפוך את האצה ולגלגל פנימה, וזה גם מעוצב יותר יפה כאילו..). פתאום כולם יודעים יפנית (או מה זה טמגו, מאקי, פוטו מאקי) , מוכנים להידחף בתור לקופה עם עשרות מזיעים רעבים אחרים, להמתין כמעט שעה עד שהאוכל מוכן, לאכול מהמגש בעמידה כי אין אף שולחן פנוי, ועדין להישאר רעבים, ומגניבים.

ליפנים הדקיקים אולי מספיק חתיכת אורז מגולגלת מחולקת לשמונה חתיכות, אבל אנחנו הישראלים, הורגלנו לחומוס ובצק שנשארים איתנו עד ארוחת הצהרים שלמחרת.

למי שנשאר רעב והלך לחפש חומוס, בתחום הזה הבעיה היא הפוכה. אם במגזר אניני הטעם הצלחנו למסחר את הסושי, במגזר האוכל העממי הצלחנו לברגן את החומוס. שיפודי התקווה נשמע מוכר? אותה מסעדה עממית בשכונה ששיפודיה, החומוס שלה והמחירים הנמוכים שלהם זכו לשבחים ברחבי הארץ, הפכה לרשת. כיום החומוס במסעדת שיפודי התקווה עשוי מזהב שחור ממדבר סיני, אחרת אין סיבה לכך שהוא עולה כמו 3 נשים ערביות ממשפחת מלוכה. על הפיתות צריך לשלם בנפרד(!) , הבשר מתומחר לפי שיפוד בודד שעולה כמו סטייק, אך כל הבשרים יבשים, ולכולם (מאנטריקוט לאווז מעושן לקבב) יש, במפתיע,אותו הטעם, מה שמעלה בי חשד קל כשאני מסתכלת בעיניו של החתול הבוהה בי מחוץ לשמשה בזמן שאני אוכלת.

במדינה הזו הכל קורה הפוך. חומוס עולה כמו סושי, סושי מופץ כמו חומוס, הצפון נמצא בדרום, מלחמה מתחילה כדי לשחרר 3 חיילים חטופים ונגמרת ב70 הרוגים. החטופים, אגב,עדין שם.

אין לי תשובה ברורה איך להתמודד עם זה. פשוט תאכלו הרבה, אוכל זה מנחם.

 

 

תגובות