מגזין

שסק פינת ריפרף

צריך הרבה זמן פנוי כדי לחיות בתל אביב: זמן לעבוד כדי לממן את הדירה היקרה ששכרנו, זמן להתנייד ממקום למקום בתוך הפקקים, זמן למצוא חנייה וזמן להתפלל לאלוהים שנמצא אותה. טור מאת אורלי נקלר

מאת אורלי נקלר. 02-05-2005

 

"ומאז שנגמר נפגשנו רק פעם ברחוב, בהתחלה זה כאב נורא, אח"כ הפסיק לכאוב". נפרדתם. סיכמתם מי עוזב את הדירה ומחפש חלופות בטירוף הגדול של העיר. הוא לוקח את החתול, את את הספה. הוא לוקח את הצפון הישן, את את הבימה.

שבע בבוקר, כבר התחילו לקדוח בדירה ממול - בעל הבית חילק אותה לשניים, שיהיה יותר רווחי להשכיר. התור הבלתי נגמר של העורבים העטים על פגרי הדירה כבר אורב מחוץ לדלת. שתית יותר מדי בלילה, הרעש לא עוזר להאנגאובר, הסטלן מהחלון ממול כנראה יודע את זה, לכן הוא בודק את מערכת התופים החדשה שקנה.

יצאת החוצה, השיער עוד רטוב מהמקלחת, העור כבר לח מהים. חם בעיר הזאת, אפילו לחתולים. הם לא מעיזים לפתוח את מכסה הפח, מתקלחים במיץ הזבל עד שיעבור. מזל ששמת דאורדורנט, השיפוצניק שעלה במדרגות חמש דקות לפניך לא היה צריך להשתין עליהן כדי לסמן טריטוריה, ריח הגוף שלו מוכר כבר חודש אפילו לזיון הזמני שלך. 

מונית נוסעת לאט בנתיב הימני, סוחטת את המונה עד השקל האחרון. בשמאל עוקף איזה לנטיס על 80, כמעט מוריד לך את הראש. את משוטטת ברחובות כבר כמה זמן, מחפשת משמעות לחיים, והנה הוא פתאום מולך, האקס שלך, במקום הכי לא צפוי, באמצע הרחוב. שלום קר, מנומס, ד``ש להורים, ממשיכים ללכת כל אחד לדרכו, יד ביד עם ערימת מחשבות: למה לא דיברנו יותר? היית צריכה להגיד ש... לאן הוא הלך? עם מי הוא עכשיו? איך אני נראית? למה לעזאזל זה עדיין מעסיק אותי עכשיו, אחרי שכבר הכל נגמר? 

איך זה תמיד כשאנחנו הכי ממהרים, כל הרמזורים אדומים, כל היציאות חסומות, ואשה זוחלת על 30 בחיפושית שלפניך. ואיך זה תמיד כשאנחנו הכי רוצים, פתאום הכל לא ממש בטוח, אי אפשר לדעת, כנראה שלא. ואיך תמיד מי שאנחנו הכי לא רוצים לראות שם מולנו, במקום הכי לא צפוי, כשאת נראית הכי פחות טוב, בבגדים הכי פשוטים שלך, בלי אף משפט שנון לשלוף מהמותן.

מרפי(ז) זה לא רק שם של בירה די יקרה ולא מספיק טובה כתחליף לגינס. אולי זה מנחוס זמני, אבל הענן השחור מעל תל אביב רק עושה צל ולא ממש מוריד גשם. אומרים שתל אביב היא האלטרנטיבה הישראלית לניו יורק, ולא הרבה פחות טובה ממנה, ואני די מסכימה. הפאבים טובים, הטיפוסים צבעוניים, יש המון תרבות ומוסיקה - בעיקר עכשיו עם גל ההופעות הגואה מחו``ל - והיא חיה ובועטת 23 מתוך 24 שעות ביממה. לסהרורים עם הפרעות שינה נגררות מזה שנים כמוני, זו העיר לחיות בה, במיוחד בלילה.

אבל שלא כמו בניו יורק, כשהולכים בתל אביב על אבן גבירול שמתחבר ליהודה הלוי, תוך שנייה מגיעים ללילנבלום, לפאב היחיד האהוב עלי בעיר, והופ הנה כבר פלורנטין. שעה ברגל מצפון לדרום, אשליית העיר הגדולה. נסו לחצות את ניו יורק לרוחב בשעה. העיר הזאת כל כך קטנה שאפשר לקחת את כל העבר שלך, לסגור בקופסת שימורים ולמכור לסופר השכונתי בשני שקלים למילה. כזאת קטנה, שיש רק שני פאבים שאני אוהבת לשתות בהם, ורק שלושה גברים שהייתי מסתכלת עליהם (איפה כל השאר, צאו מהבית, הקיץ תכף נגמר).

האמנים שאת אוהבת שותים איתך באותו בר וגם ממלצרים בשבילך במסעדה בה את אוכלת. את שומעת מישהו ברדיו, וחצי שעה אחרי רואה אותו על אופנים בשדרות ח"ן. עיר פצפונת, שכשמישהו מפליץ בכיכר המדינה, כבר מכריזים על פיגוע בתקווה.

צריך הרבה זמן פנוי כדי לחיות בתל אביב: זמן לעבוד כדי לממן את הדירה היקרה ששכרנו, זמן להתנייד ממקום למקום בתוך הפקקים, זמן למצוא חנייה וזמן להתפלל לאלוהים שנמצא אותה, זמן להתארגן בבוקר (שיער, בגדים) כדי להיות מוכנים לכל הפרצופים שנפגוש במקרה במשך היום, ובמיוחד זמן לאותם פרצופים מהעבר שבהכרח נפגוש במשך היום - אלו שרצית ולא ירקו לכיוון שלך, אלו שחושבים שעברת לאוהל במדבר וניתקת את הטלפון, אלו שהכל נגמר די מלוכלך ביניכם ולא רציתם להתקלח יחד יותר לעולם, אלו שכבר חשבנו שכל מה שעמד בינינו כבר נגמר, ושהכל חוזר בשניות ברגע שרואים אותם.

לטיפוס קלסטרופובי שכמותי סיפור האהבה התל-אביבי יכול היה להיגמר די רע אחרי כמה שנים. הבעיה היא שאני מתה על העיר הזאת, ולא הייתי מחליפה אותה בחיים בניו יורק. אחרי הכל, עוד לא נכנס מטוס בעזריאלי.

 

תגובות