מגזין

שנה טובה

אורלי נקלר בטור לראש השנה

מאת אורלי נקלר. 15-02-2005

 

הבוקר התעוררתי והבנתי שהחיים שלי תקועים במקום.

כדי להבין איך הגעתי למסקנה הזאת כדאי להתחיל מליל אמש, לילה בו טיילתי ברגל חזרה מלילינבלום אל ביתי בבימה. הדרך הקצרה ביותר מנקודה A לנקודה B   כרוכה בחציית שדירת רוטשילד אחת לכל אורכה, בשקט בשקט על קצות האצבעות שלא להעיר את ההומלסים הרדומים על כל הספסלים, ובקווים אלכסוניים כדי להימנע מלדרוך בתוך החרא של הכלבים  (ואני מוכנה לשלם למדען שיכליא את הזן הראשון של הכלבים שאוספים את הפרשותיהם בשקית אטומה ומשליכים לפח מיד אחרי האקט.  אלו שיחליפו את הכלבים התורכים שמטאטאים את תכולת הקיבה שלהם מתחת לחול ואז מרימים את הזנב וממשיכים ללכת כאילו לא עשו כלום, בתקווה שלא ראו אותם. ככה הם רוצים למצוא נקבות? שילמדו לנקות את הבית קודם).

החום האביך שבחוץ התחלף ברוח נעימה מהים פלוס קצת חול מהחוף, ואני צעדתי לי לאורך השדרה.

מולי התנוסס בניין תיאטרון הבימה, אך בכל פעם עד שהגעתי לפינת רחוב שונה שם הוא נעלם והצטייר שוב מחדש  באופק, רחוק ממני. כמו דורותי הילדה המפגרת שרצתה לחזור הביתה לחור התחת קנזס (ובישראל, העברה:אופקים) ופעם אחר פעם חלמה על ריצה לעבר ביתה המתרחק ממנה ככל שהיא מתקרבת, כך אני הגעתי כחמש פעמים עד בניין הבימה עד שגיליתי כל פעם מחדש שביתי עוד רחוק באופק. מין פטה מורגנה מוזרה לשעת לילה מאוחרת, שנוצרה יש מאין בלי(נשבעת בכל היקר לי) לשתות לעשן או לבלוע כלום. חיים שלמים שעוברים במהירות האור, דקות שעות ימים ושבועות,חודשים ושנים, ואי אפשר לגעת במטרה שלהם, זו שמתרחקת ככל שמתקרבים.

אך המסקנה הזו לא נוצרה, בניגוד להזיות הלילה שלי, יש מאין.

תהליך שלם עבר במוחי מנקודה A –המחשבה,  לנקודה  B –המסקנה, והפעם בתור בנאדם חושב האחראי לדעותיו החלטתי לשים לב,ואף לזכור ולרשום, כיצד מתגבש רעיון, וברשותכם אשתף אתכם בגילגולה של המחשבה:

"סוף סוף די נעים בחוץ, רק הלחות הזאת,היא עדין קטלנית...הלוואי שיגיע כבר חורף. אני צמאה, אולי אני אקנה לי מים. אבל בעצם כבר הגעתי לסוף רוטשילד,הנה  הבנין של הבימה מולי, אני כבר אשתה בבית. אני לא יכולה להרשות לעצמי לקנות כרגע כלום בחוץ, אני מרוששת, אפילו לא היה לי כסף לבירה היום בערב, השכר דירה הזה הורג לי את כל המשכורת. דירות, יש דירות ממש יפות ברוטשילד. היתי רוצה לשכור כאן דירה. אבל קודם שאוכל להרשות לעצמי לקנות בקבוק מים, ואז נחשוב על דירה ברוטשילד. זה לא הבנין של הבימה, זה רק קיוסק, נו מילא הם גם ככה סוגרים עכשיו זה בטח רמז מאלוהים שאני לא צריכה לקנות לי בקבוק מים. אז אלוהים דיר באלאק אולי תוריד קצת גשם? חם לי. ואז אני לא אוכל ללכת בשדירות רוטשילד להנאתי, אלא אם אני אקנה מטריה. איזה בזבוז של כסף זה מטריה, בסוף היא גם ככה עפה ברוח או נשברת, צריך להמציא פטנט אחר. או ללכת בגשם. אם הוא לא סוער מדי, כל חורף אני חולה יותר מדי פעמים.  הנה הבנין של הבימה מולי, אני צריכה לבדוק אולי הדיירים הקודמים השאירו בארון בדירה איזה מטריה. ואפשר פשוט גם להשאר בחורף בדירה .הבעייה היא שלא כיף להעביר את החורף לבד. עשיתי את זה הרבה יותר מדי פעמים, כשאי אפשר לצאת החוצה ויושבים לבד בבית. בטח הזוגות פה על שדירות רוטשילד ממש כמהים לחורף הזה. אותי הוא עושה חולה. וגם הפירות של הקיץ הרבה יותר טעימים, מנגו,אפרסקים, ענבים, מה זה תפוז ואשכולית לעומת מנגו? רגע זה לא הבנין של הבימה זו עוד סנדויצ'יה, אולי אני אשתה איזה שייק מנגו. לא ,אין לי כסף, אבל בטוח לו (ג'אנקי חולה נפש שעצר לנאום במזנון) יש הרבה פחות. מה אני בוכה... מה הוא מקשקש? בצלם אלוהים...איפה אלוהים הזה? כרגע ביקשתי קצת גשם. מה הוא אומר שם? המוות יבוא על כולנו,צריך לחבק אותו. אתה היית מחבק דוב גריזלי אם היית פוגש אחד? אני הייתי מפחדת. איך אפשר לחבק את הדבר היחיד שאתה יודע בוודאות שיהרוג אותך? הדבר היחיד שיותר גדול מהחיים אפילו שלך, מסכן קטן. הדבר שמגמד את החיים ומרוקן אותם מערך, כי איזה ערך יש לכל מה שאנחנו עושים אם זה נגמר בסוף, וגם לא זוכרים מזה כלום? כמו אלצהיימר, או ההוא מ-ממנטו. אבל למה לחשוב על זה עכשיו? אם היה לי דיסקמן לא היתי נגררת למחשבות מפחידות, היתי פשוט שומעת מוסיקה.ונהנית..חיבת לזכור להביא את הדיסקמן שלי מחר מהבית. מה אני אשמע היום כשאני הולכת לישון... קניתי עוד דיסק של ספארקלהורס ויש גם את החדש של יולהטנגו, אבל להתחיל לפתוח עכשיו את העטיפות...נו מילא יש את הדיסק החודשי,עדין במערכת, כבר מאז שעברתי לפה לפני חודש וחצי (באקסטר דורי הראשון) יש תקופות כאלה, רק שהתקופה הזאת לא זזה. איך היא תזוז אם אפילו דיסק במערכת אין לי כוח להחליף?שלא לדבר על לצעוד את השדרה הזאת מעולפת מעייפות בשתים בבוקר והיא לא נגמרת, כשהבנין של הבימה כבר עבר אותי עוד פעמיים ועוד לא הגעתי אליו. ואז לעלות 3 קומות. הלואי שהיו לי מים.  ואני עובדת ב9 בבוקר. גם מחר. וגם מחרתים. וככה עד סוף השבוע. ובטח גם בשבוע שאחרי. לא מצליחה לעזוב את העבודה הרעה הזאת. למה משלמים לנו מינימום? מוסיקה=ידע,ידע = כוח, ואמרו לנו באיזו הרצאה שידע הוא גם המוצר הכי יקר ונסחר בשוק כרגע. אז למה לא משלמים לנו עליו?  אולי לירון צדקה כשהיא אמרה לי הערב שאני חייבת למצוא עבודה חדשה. חנות דיסקים זה אולי מגניב, אבל את צריכה עבודה נורמלית. את כבר לא בת 18, תמצאי עבודה שתספק לך תנאים הגיוניים, לא שכר רעב עבור שש שעות ביום, עם לקוחות שמחרבנים לך על הראש! יש לך שכר דירה לשלם, ואוכל..רק סנדויצ'יות יש בעיר הזאת. כמה שאני רעבה. לפחות במקרר יש לנו תמיד מלא אוכל. סנדוויץ' עם גבינת שמנת, זה מה שאני אכין. אני כבר לא מאד אוהבת את העבודה שלי...

רק אהבה תביא אהבה? רק אהבה תביא משמעות. אבל למי יש זמן לאהבה, אני רק עובדת כל החים.. אם יש דברים יפים בעיר הזאת,נו ברור,כולה יפה, זה במיוחד שדירות רוטשילד, נווה צדק,הים, והאהבה. הרבה אהבה לעיר, לאנשים אחרים. ואנשים עם אומץ להיות הם עצמם. וגם אנשים מזוייפים.כמו בכל מקום. ובדידות. אז אין מה לעשות, צריך לפנות זמן לאהבה.

סוף סוף הביתה. הג'וק ההפוך הזה שנהרג לנו בחדר מדרגות נמצא שם כבר כמה ימים ואף אחד לא מפנה אותו. איזה מוות עלוב, היתי רוצה קבורה יותר מפוארת, עם rain when I die  של אליס ברקע, רק שיהיה כבר חורף, ושבאמת ירד כבר גשם. ושיגיעו אנשים. לא רוצה למות לבד. לא רוצה למות בכלל. למות זה מפחיד. אני הולכת לישון. רק להגיע ל playבחושך לוקח שעתים. איזו הפתעה, בקסטר דורי במערכת. הדיסק הזה פשוט תקוע במערכת. והחיים שלי תקועים במקום..."

מצחיק איך ב5 דקות מחשבה אחת עוברת כל כך הרבה גילגולים. אותן מחשבות,חיים שלמים. פשוט מוח ממוחזר.

אומרים שלהחליף תספורת משנה קצת את החיים. אולי גם להחליף דיסק במערכת עוזר לפעמים. וגם להתחיל את ערב ראש השנה ברגל ימין, מה שיגרום לכל השנה להיות מוצלחת,לפחות כך אומרים.

שינוי קורה בבת אחת, צריך רק את האומץ והיוזמה לגרום לו לקרות. אז לקראת השנה החדשה החלטתי שהגיע הזמן להעיז ולגרום לו לקרות. אבל אולי אני אחכה לחורף, העונה בה מזיעים הרבה פחות כשמתאמצים, זה בטוח יהיה יותר קל...

אז לכל העצלנים והפחדנים שביננו, ובעיקר לכל האנשים האנושיים, שנה טובה.  

 

תגובות