מגזין

על הפאסון, או על העיוורון

בקניון, במשרד הפנים ובחתונות, אורלי נקלר עומדת בתור

מאת אורלי נקלר. 02-03-2005

 

כמעט מדי יום אני עושה את דרכי אל העבודה וממנה בקו 25 המחבר בין פרברי העיר האפורה לשכונותיה השמנות והדשנות, ובראשן רמת אביב. אל משמרת הבוקר שסגרה את השבוע האחרון יצאתי קצת יותר מוקדם מכרגיל.

כשהגעתי היתה השעה בקושי 9:00 בבוקר.   

עפעפי היו עדין עצומים למחצה, הרבה בזכות הקשה-הדביק הזה בצד של העין שהתעקש להחזיק בעיני במין חוסר אונים של ילד הנאחז במעקה רכבת ההרים הדוהרת ללא רחמים על מסילתה הרעועה, היישר אל התחתית. וכך גם אני צעדתי אל תחתית התחתיות, הבור השחור, קניון רמת אביב, וכשהגעתי לכניסה לא האמנתי למראה עיני:

השמש עוד לא זרחה, הציפורים עוד לא חירבנו את החירבון הראשון של הבוקר, אפילו הכנר המתגורר מתחת לכספומט של בנק לאומי  עוד לא הספיק לפקוח את עיניו ולהתמקם בדרכם של העוברים והשבים. 

והנה תור נפער מהכניסה האחורית של הקניון, בשביל מתפתל דרך הבנק והסופר, כמעט ועד לכביש. שעת הפתיחה של הקניון,סתם כדי לסבר את אזניכם, היא 9:30 בבוקר.

כמעט מדי מוצש חוזה הקניון באותו התור. שורת רכבים מול שער החניון הסגור, ומעליהם תור עקרות בית נואשות וזקנות ממורמרות המניפות על השומרים את מקלותיהם כדי שיאפשרו כניסה אל מכרה הזהב, השחור כפי שציינתי, קניון רמת אביב. הם יוזמים מספרי המתנה, מסתדרים לפי הגובה/ מידת הנעלים, ממציאים תירוצים ובעיקר דוחפים וצועקים.

בעוד מקום אחד ראיתי בחיי תור דומה (אך למטרה נחותה בהרבה) על מפתן הזהב של משרד הפנים.

במשרד הפנים אחראי שומר הבטחון גם לסדר הכניסה של הלקוחות על פי רשימה. כשזה לא הולך, עוברים לשיטה הידועה כבר משנות הארבעים הצוהלות: משמאל גברים, ומימין נשים/זקנים/ ילדים/ערבים (יש הרבה כאלה בתור למשרד הפנים, צירוף מקרים משעשע לאור התקנות ואיסורי הכניסה המוכתבים להם על ימין ועל שמאל, כאילו שכחנו שלטים בעברנו שלשונם אוסרת על כניסה לפארק, ליהודים וכלבים)  . 

אם שקלתם לעשות הסבה לקריירה של שאהיד עזבו אתכם אירועי רוק בפארק הירקון (מעבר לאבטחה הכבדה שמקשה עלינו את החיים, סביר להניח שההופעה תתבטל שבוע לפני, חבל על ההשקעה...), התור בכניסה למשרד הפנים הוא הצלחה בטוחה. הוא לא מתקדם לשומקום לפחות שעתיים.   במשרדי מס ההכנסה המצב אינו שונה. אנשים פשוט כמהים לתת מזמנם וממרצם למדינה. לפחות כמו במסיבות של גיידמאק, ("אם אתה לא שם-אתה לא קיים"), כנראה שגם מדינת ישראל היא סוג של סלבריטאי מושחת שכולם מוכנים לעמוד דום בשבילו, בתור בן 4 שעות כמובן.

הרבה דברים מביכים אותי באופן אישי, אך אני תמיד הרבה יותר נבוכה, שלא לומר מרחמת, על אלו שלא שמים לב עד כמה הם משפילים את עצמם.  

התורים בארץ עומדים בראש התור ברשימת הדברים שמביכים אותי:

התור בקיטרניג של חתונות מביך אותי. עוד לא הורם מגש הכסף מעל הגולש המהביל, כבר צועק יוסף מצד אחד לפנינה בצד השני שתבוא מהר כי לא ישאר. ההמתנה הזו בתור כאילו 40 שנה אכלנו רק מצות ושתינו מים עם אבנית שיצאו מאיזה סלע (תסמונת היהודי הגווע), מרחיקה אותי אלפי שנות אור ממקורות המזון. זו אגב גם הסיבה וגם הדרך לגרום לאירוע המכביד הזה (מוסיקה מזעזעת, יותר מדי אנשים שלא מכירים, הרבה חיוכים מזויפים ונחמדות מאולצת גם כלפי מי שלא רוצים) להפוך למסיבה שמחה וצוהלת.  התור לאלכוהול מתקצר באופן מפתיע עם פתיחתה של עמדת המזון, ואחרי 3 כוסות ויסקי על בטן ריקה גם הרעב כבר לא מורגש וגם המוסיקה כבר נשמעת נחמדה פלוס ( ואם לא תמיד רצוי להתנחם במילה  " נוסטלגית").

התור ברשימת החינמים באירועים/הופעות מביך אותי. לעמוד עם כל מי שיותר משעבד בשביל זה חושב שמגיע לו או שכב עם המפיק, לדעת שבאופן מביך לפעמים גם אני חלק מהזוהמה הזו. באופן מפתיע, התור הזה בדיוק הוא תמיד יותר ארוך, ובאופן לא מפתיע בכלל זה בדיוק המקום בו רשימת התלונות גדולה יותר מרשימת התודות, הרי כבר קיבלנו כניסה אז למה צריך לחכות בתור, ולמה לא מופיע הפלוס אחד, ולמה אין גם שתייה חינם בנוסף? תודה,אבל לא תודה.

מבוכה נוספת משתלטת עלי כשאנחנו מכינים את החנות לפתיחה, בדלתיים סגורות כמובן. האפים של כל אלו שלא נשברו בתור והצליחו להכנס לקניון הסגור והריק נצמדים לשמשה כמו בחידת "עין הדג" (זהו את הסלבריטאי המעוות בתמונה), בעוד הפיות של אותם הפרצופים בדיוק צועקים דרך החריצים "כבר פתחתם"?  אם היינו פתוחים, הדלת היתה סגורה??  מיד אחר כך מגיעה השאלה הקבועה:  "אפשר רק שאלה אחת"?? (משפט המקביל להתנהלות של תורים,בישראל כמובן,- "יש לי רק משהו קטן לשאול". אם לא לכולם היה מה לשאול, היה נוצר כזה תור???).

קניון רמת אביב הוא כנראה המקום היחיד בעולם, אך כנראה שלא בישראל, בו כולם מתנהגים כמו מלכים המתפעלים את מוכרי החנויות כאילו היו הפיליפיניות הפרטיות שלהם בבית, אך מנגד מוכנים להוריד את עצמם לשפל המדרגה רק כדי לעמוד ראשונים בתור. גם אם המזגן בקושי התחיל להשתעל לכיוונם, ואין חנות אחת פתוחה, לפחות הם יכולים לנבוח לעבר חלונות הראווה  ולקוות שמישהו יענה להם. מה גם, כשהבבואה שלהם צועקת עליהם חזרה הם כנראה מרגישים הרבה יותר חזקים בתוך עצמם. 

ובסופו של יום, כשאני לוקחת קו 25 מהעבודה הביתה יחד עם עוד מאות עובדי קניון שסיימו את יום העבודה, נעה כמו רגל קרושה בתוך גל האנשים הדוחק אותי במעלה המדרגות אל תוך האוטובוס, אני הכי נבוכה להידחק בתור הזה, כשאר האספסוף.

כי אני אולי תמיד נחמדה לאנשים, אפילו אם הם לקוחות רמת-אביבים שמתנשאים מעלי, ואולי אני מוכנה לרדת לרחוב בטרנינג וכפכפים כדי לעשות קניה בסופר,  ואני דווקא כן רצה אל האוטובוס אם הוא כבר עומד בתחנה כדי להספיק לתפוס אותו, ולמרות כל זה עדין יש לי "פאסון" לשמור עליו.

אנשים בחיי חלוקים בדעתם על מושג הפאסון. חלקם טוענים שפאסון משמעותו אדישות ואייס קוויניות, חלקם האחר טוען שבטחון עצמי או מיתוג עצמי, "קטע" (לבוש,סגנון דיבור) יוצרים פאסון.  אני לא בטוחה מה זה הפאסון הכל כך מתבקש הזה,לא יודעת אם אני בכלל רוצה שיהיה לי אותו,  ורק יודעת  שכשאני עומדת כמו צאן מובל לטבח דחוקה עם ערימת מזיעים באוטובוס, רובם דחפו אותי במעלה המדרגות כדי להגיע למקום ישיבה נכסף, אני,מעדיפה לעמוד מלהידחף כדי לשבת, מבינה בכל פעם מחדש כמה אני שונאת אוטובוסים , ומה המקום היחיד שהיתי משנה בחיים שלי.  אותו מקום הישיבה האדום-כחול שאלפי ישבנים פקדו לפני, עם ריח זיעה חמוץ מעורבב בבצל ותבלינים מהשוק, אותו כלי רכב שאף פעם לא מגיע בזמן כשצריך או מגיע בזמן רק אם הדלקת סיגריה, עוצר בכל תחנה בדיוק כשאתה ממהר אבל לא עוצר נקודתית רק לך גם אם רצת אחריו ודפקת על הדלת עם לום. מגיע לי יותר מזה. יחי כלי הרכב הממונעים הפרטיים!

ובכל זאת אני מעדיפה לעלות על האוטובוס מללכת ברגל, פאסון פאסון אבל גם זיעה של חודש אוגוסט-ספטמבר בטוח לא תוסיף נקודות.

ובתוך כל זה עדין יש תור אחד שאני באמת מאד אוהבת.  תור שמנפנף מציקים,מטרידים,סטוקרים. תור שעונה הכי טוב על כל משפט ישראלי טיפוסי: "אני רוצה" (לצאת איתך, כסף,כוח), "אני יכול"...(את הטלפון שלך?, את הטלפון של חברה שלך?)  "אפשר"...(לשאול שאלה, להפריע?)

 

                                                            תעמדו בתור!

 

 

 

תגובות