מגזין

אספסוניק מסכם את 2010

אם בשנה האחרונה חייתם בקוקוס, ואתם צריכים עדכון מקיף על ההתרחשויות המוזיקליות המשמעותיות של השנה, אסף בן קרת נחלץ לעזרתכם

מאת אסף בן-קרת. 30-12-2010

תגיות: Hot chip, Deerhunter, LCD Soundsystem, Blonde Redhead, Gorillaz, The Roots, The National, Sufjan Stevens, The Black Keys, Kanye West, Janelle Monáe, Midlake, avi buffalo, big boi, janelle monae, eli paperboy reed, mavis staples, neil young, steve mason, joanna newsom, cee lo green

 

 

האלבום הכי "פעם שלישית גלידה" – LCD Soundsystem – This Is Happening

לא ייאמן, ג'יימס מרפי עשה את זה בשלישית. האלבום האחרון של LCD הוא ללא ספק השאפתני ביותר שלהם, אלבום שהגדולה שלו מתגלה רק לאחר מספר האזנות ולאחר מכן ממש קשה להפסיק. מדהים כיצד הוא משכיל לקחת נוסחה מסוימת, לשכלל אותה מאלבום לאלבום בשיא הנחישות, עקביות, שנינות, כישרון ובעיקר הביטים הרפטטיביים שחודרים למוח ולאזור הרגליים ומסרבים להרפות. ההופעה שלהם בקיץ היתה מהמדהימות והאנרגטיות שראיתי מימיי. אושר גדול, והמוזיקה הכי חשובה של העת הנוכחית. מוצ'ו ריספקט!

צפו בקליפ ההיסטרי של Drunk Girls - תנו פה קליק

 

האלבום הכי "היפסטר זה אאוט, עדיף עמחה" – Deerhunter – Halcyon Digest

ברדפורד קוקס המוכשר מוריד מאלבום לאלבום את המעטה הנוקשה של המוזיקה שלו, ומפשט את הרוק המורכב של דירהאנטר למימדים ידידותיים למשתמש, מלודיים, נוסטלגיים כמעט, פופיים יותר מתמיד, פסיכדליים קמעה ונעימים לאוזן. באופן יחסי כמובן. אלבום מעניין מאוד, ומומלץ להיכרות ראשונית.

האלבום הכי "פסיכדלי לייט זה הכי, אחי" – Avi Buffalo – S.T

אלבום הבכורה המתקתק הזה הוא אחד הדברים הכיפיים שיצאו השנה. אם חשבתם ששם הלהקה מרמז על קשר ישראלי כלשהו, תשמחו לדעת שלסולן שלהם קוראים אביגדור זאהנר אייזנברג והקשר הישראלי שלו מקרי בהחלט. אין כאן משהו שלא שמענו בעבר, אבל גילם הצעיר של החבר'ה מלונג ביץ', קליפורניה עמו מביא רעננות ערבה מאוד, כמעט נונשלנטית. אלבום שהטקסטים שלו נעים בין תמימות ורדיפה אחר הנעורים הקרובים לבין מגע מלנכולי ואפילו ציני במידת מה. הביצוע מדויק אך לא מחייב. קל להתאהב, גם אם עוד חצי שנה כבר נשכח.

האלבום הכי "עכשיו או לעולם לא" – The National – High Violet

אחרי Boxer המופתי מ-2007 רבים ציפו לאלבום הזה בכיליון עיניים. אפילו ברק אובאמה עצר נשימתו. אפשר בהחלט לנשום לרווחה, כי האלבום האחרון של דה נשיונל מספק את הסחורה מרגע הפתיחה ועד הסיום – רוק אמריקאי בוגר, אישי, מלודי, קליט ומשובח. אולי אפילו מעט חסר מעוף. האלבום הזה אמור היה להיות הקרש האחרון שלהם לפריצה למגרש של הגדולים. משום מה זה לא קרה, לא ברור למה. מצד שני, אני מעדיף אותם קטנים וצנועים כמו שהם.

האלבום הכי "בלוק פארטי" – Gorillaz – Plastic Beach

דיימון אלברן וג'יימי האולט מודים שכבר נשבר להם הזין מארבעת המצוירים שעשו היסטוריה, אבל חינגה היא חינגה, וגם אם דיינג'ר מאוס איננו, מגע הזהב הבוטח של אלברן מוכיח בפעם המי-יודע-כמה שהוא המוזיקאי הכי שווה בעולם. רוצים את סנופ דוג? תזמורת לבנונית עם גריים של קאנו ובאשי מתפרץ משום מקום? לו ריד בשיר מלא הומור? איחוד היסטורי של מיק ג'ונס ופול סימונון מהקלאש? לאלברן כל הפתרונות. אלבום נטול להיטים, ללא הרבה רגעי שיא, אבל משריקת הפתיחה אין כאן אפילו פספוס אחד. שמחה גדולה.

האלבום הכי "חופשי כציפור" - Big Boi – Sir Lucious Leftfoot: Son Of Chico

מעניין מה עובר בראשו של אנדרה 3000, שותפו של ביג בוי מאאוטקאסט, כאשר הוא תוהה איזה זהות מוזיקלית לאמץ: "ג'ורג' קלינטון, פרינס, מייקל ג'קסון, פלייבור פלייב כבר ניסיתי, את משבצת גרייס ג'ונס ג'אנל מוניי כבר תפסה. אולי אלך הפעם על קורט וקורטני. אולי לא". הנה מה שעובר לאנטואן פאטון, ביג בוי, בראש: "בלינג, ביצ'ז, פימפ מיי רייד, העשב של השכן, הסופר אגו של פרויד, מרשרשים, מצלצלים, סטיפות". ההפקה כרגיל פגזים וטילים, הכיוון בחזרה לעתיד, הבאסים כלפי מעלה, הביטים עוד יותר למעלה ושאנדרה ילך לחפש מי ינענע אותו. שמעתי שמדונה פנויה.

האלבום הכי "WTF"  במובן החיובי – Janelle Monae – The Arch Android

תסתכלו היטב לשמיים. האם זה עב"מ? וונדר וומן? שיבוט גנטי לא ברור? תופעה חריגה ועל טבעית? לא ולא! זו ג'אנל מוניי, והמונח אנדרואידית (רובוט בגוף אדם) לא יכול היה להיות ראוי יותר. קצרה היד מלתאר את האלבום הזה – מגניב לגמרי, ביזארי, עתידני, חדשני, סקסי, מהיר, מלא בגרוב, נשמה, אישיות כובשת ותחושה של כוכבת טרייה בהתהוות. זה לא אלבום מושלם, יש כאן כמה פספוסים והתחלה של רעיונות שנשמעים בוסריים, אבל אין ספק שמוניי נתנה השנה את אלבום הבכורה המפתיע והייחודי ביותר, כזה שעוד יילמד באקדמיה ויהפוך לקאלט. עצם העובדה שביג בוי (ע"ע) הוא הביג דדי שטיפח אותה ונתן את הפוש מוסיפה אוטומטית כמה נקודות זכות.

תנו פה קליק וצפו בה בהופעה

 

האלבום הכי “WTF” במובן השלילי – Sufjan Stevens – Age of Adz

יומרה מעולם לא הרגה אף אחד וסטיבנס הוא דוגמה מושלמת. אחרי שגנז את רעיון חמישים ואחת אלבומים לחמישים ואחת מדינות בארצות הברית הצפונית, ובמיוחד לאחר שהגיע לשיא יצירתי עם אלבום האולפן האחרון שלו Illinois, סופיין סטיבנס שקע במרה שחורה ובלוק יצירתי וחשב איך לעקוף את אותה יצירה פומפוזית ומהממת. זה לא שהוא קפא על שמריו, אבל חמש שנים הם בהחלט זמן לא מועט לקאמבק משמעותי. Age Of Adz ממשיך את קו האגו המוזיקלי הבלתי ייאמן של הבחור הזה, אבל לא לכיוון חיובי. אין ספק שהוא ממשיך את החזון שהכל בגדול, אבל כאשר הוא מתנסה באלקטרוניקה סטייל רדיוהד של Kid A, ביורק, אפקס טווין (!) ודומיהם, הוא טובע בין ביטים קטועים, קרקושים מטרידים, קולו הצלול שמעולם לא נשמע כה מסונתז ומלאכותי, ולפתע הרעיון שאפוס וקונספט הולכים טוב ביחד, מזכיר מחדש למה אנו סולדים מהרעיון עוד מימי אמרסון לייק ופאלמר. תום יורק הוא לא, אבל ניג'ס מעצבן בהחלט כן. הקטע האחרון – 25 דקות של המהומים, צפצופים וקקופוניה מיותרת מצריך ועדת חקירה.

האלבום הכי "גברים לבנים אינם יכולים" – Eli “Paperboy” Reed – Come & Get It

איליי ריד עשה את המהפך הכמעט בלתי אפשרי מזמר הופעות בכנסיות קטנות וצנועות וטקסים משמימים של בית הספר בשיקגו למועדונים הקוליים ביותר בניו יורק והמקומות החשובים ביותר לאורך הדלתה מיסיסיפי. כל זה בשנתיים. האלבום השלישי שלו, והראשון בחברת תקליטים גדולה, הוא המשך ישיר של אלבומיו הקודמים – מוזיקת סול, אולד סקול לחלוטין, מפוצצת באנרגיה, להקת הליווי שלו The Modern Loves חסרת המעצורים, הכתיבה הפשוטה והקלילה שלו, הגיטרה שהוא מסתער עליה ללא רחמים אך במיוחד הקול העצום שלו, הכלאה בין סם קוק, ווילסון פיקט ואוטיס רדינג. שכחתי לציין את העובדה שהוא לבן??

האלבום הכי "ויוה לה דיווה" – Mavis Staples – You Are Not Alone

ג'ף טווידי, המוח והלב הפועם של ההרכב האהוב Wilco נמצא ברשימה מכובדת – Booker T. & The MG’s, פרינס, קרטיס מייפילד, ריי קודר ורבים אחרים שהיה להם העונג להפיק את מיוויס סטייפלס, אחת מהדיוות הגדולות והחשובות של הסול האמריקאי. בגיל 71 הקול עדיין מרשים ועבה, מפוצץ בנשמה וכריזמה, מבט מפוכח ואופטימי על החיים ושילב מצוין של גוספל, סול, קצת קאנטרי ורוקנ'רול שתפור בדיוק למידותיה.

האלבום הכי "כשהגיטרה מנסרת את הלילה" – Neil Young – Le Noise

ניל יאנג אחד, גיטרה אחת, ריק רובין אחד והמון שכבות האחת מעל השנייה. יאנג לא נח לרגע ומפציץ בתדירות גבוהה אלבום אחרי אלבום. האחרון שלו הוא ללא ספק הטוב ביותר ברפרטואר של השנים האחרונות, פצצת גיטרות שמשחקת עם קורדי נציה טובה וטהורה הרבה יותר ממשחק מחשב אופנתי או חקיינים לא מוכשרים הצעירים ברבע מגילו.

האלבום הכי "כשהגיטרה שלי בוכה ברכות" – Midlake – The Courage Of Others

אלבום השנה שייך ללא ספק למידלייק. ישנם לא מעט אלבומים טובים שיצאו בשנה החולפת ולא מעט תארים שאפשר להדביק לכולם, אך אם יש אלבום אחד שמצליח לשבור את מחסום הזמן, המקום וההקשר התרבותי, זהו "האומץ של האחרים". מידלייק רקחו את היצירה היפה הזו בבקתת עץ באיזה קניון מבודד, והסאונד של האלבום הוא הכי על זמני. אפשר היה לחשוב שהוא נכתב לפני שלושים שנה, למרות שהוא נשמע גם עכשווי, ואין ספק שעוד עשר שנים מהיום הוא עדיין יישמע כה מוצלח. עצבות, מסתורין, עונות משתנות, טיול לילי ביער מעורפל, ייאוש, תקווה, מוות, חיפוש עצמי, ורגשות מודחקים מעטרים את האלבום הזה, אך אלו בעיקר המלודיה הרכה הזו שחודרת מתחת לעור, הקול היפה של טים סמית הסולן והלהקה שלו ששומעים כמה הם מנגנים כאילו חייהם תלויים על חבל דק. נדיר ביופיו.

האלבום הכי "לילה ראשון בלי אמא" - Steve Mason – Boys Outside

סולן הבטא בנד לשעבר זונח את הפרויקטים הצדדיים, את הכינויים המגוחכים ויוצא באלבום בכורה רשמי תחת שמו האמיתי. כל המסכות מוסרות, והאלבום הקטן והאישי הזה הוא נחמה ענקית לכל מי שמתגעגע ללהקת האם הגדולה. רוק ואלקטרוניקה מותכים בעדינות זה בזה, הקול שלו עדיין שמור, ההפקה של ריצ'רד אקס מצוינת והאלבום הזה, על אף שהוא לא גדול או חשוב, ממשיך לפנק, לפנק, לפנק...

האלבום הכי "נקמת היורמים" או "האימפריה מכה שלישית" או "שובו של הג'דיי"  -  Hot Chip – One Life Stand

ידוע לנו שהוט צ'יפ הם החנונים המגניבים ביותר בשטח, ילדי הכאפות לשעבר שמחזירים מלחמה אינטליגנטית לרחבת הריקודים,  הילדודס שצמחו להיות מבוגרים גאים ונשמעים טריים וכיפיים גם כשאינם מתאמצים במיוחד. האלבום האחרון שלהם רצוף להיטים פופיים אווריריים, מתוקים כמו מסטיק בזוקה, קלילים כמו רגלי איילה ובעיקר מדביקים באופטימיות המעט מעוותת שלהם. כיף אמיתי.

מנסים להבין מה זה מלחמה אינטליגנטית על רחבת הריקודים? תנו פה קליק

 

האלבום הכי "פועלי העולם התאחדו!" - The Roots – How I Got Over

אלבום נוסף ומשובח של הלהקה הענקית מפילדלפיה, הפעם הם מאחרים כמה אומנים מאוד לא שגרתיים מהאלטרנטיב האמריקאי – הבנות של דירטי פרוג'קטורז, ג'ים ג'יימס (מיי מורנינג ג'אקט) וג'ואנה ניוסום בקטע מבריק, לרגע לא מוותרים על הכתיבה המושחזת, הנגינה שלהם שמחויבת לכל תו. הגישה הכנה, הפשוטה, הישירה והלא אלימה שלהם לעשות היפ הופ שתמיד נשמע איכותי ורלוונטי, אפילו אופטימי לשם שינוי. בהמשך השנה הם הקליטו אלבום נוסף(Wake Up!)  עם ג'ון לג'נד כסולן, אורחים אטרקטיביים לא פחות והרבה קאברים לשירי סול ופאנק מחאה, תקווה וחירות משנות ה-60 וה-70.

האלבום הכי "עזבי אותי באמא ש'ך 1" – Joanna Newsom – Have One On Me

מבט מקרוב על עטיפת האלבום – תפאורה מצועצעת, ספת וינטייג' מהמכוערות שראה היקום, כמה מפוחלצים, מוטיב נמר ואם נעזוב את המעטה החיצוני – בואו וניזכר לרגע בקול הצווחני הבוקע מבלון הליום ומידותיה המצומקות של ניוסום. ההשוואה המתבקשת היא לאנטה פללי. עם כל הייחוד והכישרון שלה, וואלה, היא מעצבנת.  אם היה לה אלבום בכורה יפה, אלבום שני עם חמישה שירים וטקסט ארוך יותר מפרק קי"ט בספר תהילים, האלבום החדש שלה נפרש לשלושה ונמשך שעתיים. בחיאאאת דינכ. ניסיתי פעמים בודדות לצלוח אותו עד הסוף וכשלתי בשלב מוקדם. הצלחתם? מגהטרון בדרך אליכם.

האלבום הכי "עזבי אותי באמא ש'ך 2" – Blonde Redhead – Penny Sparkle

לכלוך באוזן #25. לכלך לנו באוזן כשהם הבריזו יחד עם דפש מוד במלחמת לבנון השנייה. לכלך לנו באוזן שהם הוציאו את האלבום הקודם והמאכזב. לכלך לנו באוזן, על גבול הזיהום, כאשר הגיעו ארצה ונתנו הופעה מחורבנת, עם סאונד רע ופלייבק לא משכנע. אז יש כמה משקעים, אבל קשה שלא לאהוב את בלונד רדהד. זה לא שהאלבום האחרון ממש גרוע, אבל אחרי שני שירים הוא מאוד חופר. יודעים מה ההבדל בין בלונד רדהד לכורים בצ'ילה? להם חיכה אור בסוף המנהרה.

האלבום הכי "אליפות השל"ז הבינלאומית 1" – Cee Lo Green – The Lady Killer

היה מאוד שווה לחכות לאלבום הזה למרות שאין הפתעות. סי לו כבר מזמן לא ראפר, וקול הקטיפה הזך והיפה שלו משתלב בטבעיות מעוררת קנאה עם הגרוב הממכר וההפקות העשירות והמדושנות מעונג. זה אלבום מחרמן ברמות, מצוין למשחק מקדים, נעים בגב, אזורים מוצנעים והרבה גוד טיים. אם Fuck You הוא לא הסינגל של השנה, מה כן? (Tightrope של מיודעתנו ג'אנל מוניי??)

האלבום הכי "אלפיות השל"ז הבינלאומית 2" – The Black Keys – Brothers

האלבום השישי של דן אורבן ופטריק קרני מעביר אותם לליגה של הגדולים. הבלוז נשאר, המלודיה שלהם השתכללה בהרבה, הקצב יותר מגובש, הגישה הסליזית מוקפדת מתמיד והאותנטיות הבועטת ונטולת היומרות גם. מה שכן, ככל הנראה ולגמרי בטעות, יצא להם אלבום סקסי בטירוף. זה לא אלבום למזמוזים ולשחק בקטנות. לא! זה אלבום לסקס עם אהובת לבך, סקס של כוח ורגש, סקס של הרמוניה ו"הכותל בידנו". אולי אפילו מייק אפ סקס. ונסיים במילותיו של קלינטון ביל: "נשיא ותיהני!"

האלבום הכי "היום בו התפוצץ העולם" – Kanye West – My Beautiful Twisted Dark Fantasy

התאריך הרשמי להתפוצצות העולם הוא ה-27 באוגוסט 1883, התפרצות הר הגעש קְרָקָטוֹאָה באינדונזיה היא האירוע המכונן. *"שתי דקות בדיוק אחרי השעה עשר בבוקר רעדה האדמה והשמים השחירו, נחשולי צונאמי שטפו את החופים וכמויות עצומות של אבק התפזרו באטמוספרה. היתה זו טלטלה מפלצתית וחסרת תקדים שהורגשה גם במרחק אלפי קילומטרים מהמקום ..."
ה-22 בנובמבר 2010 הוא תאריך מכונן אף הוא, וכן, העולם בהחלט התפוצץ עם קנייה ווסט (וחשבון הטוויטר הפרוע שלו).  כש-MBTDF יצא לאוויר העולם רעדה האדמה, השמים שינו צבעם, והר געש אי שם על גבעות לוס אנג'לס התפרץ בעוז והרעש שלו נשמע למרחקים. אך לא לבה רותחת יצאה ממנו, אלא נוזל לבן, מעט שקוף, סמיך, חם ומבעבע שהציף את העולם כולו עד שהקיף את כדור הארץ ולא השאיר בו טיפה חלקה. הכדור הזה עוד ממשיך להתפשט ממש עכשיו בדרכו של ווסט לכבוש את הגלקסיה, כדור הארץ כבר קטן עליו בהרבה.
נצא מנקודת ההנחה כי לא מדובר באלבום היפ הופ, אלא אלבום פרוג בהיקף ובחשיבה מאחוריו, אך למעשה זהו מוצר פופ מלוטש, מושקע, מוטרף, מגלומני, חסר מעצורים ומלא הפתעות. ווסט רוקח כאן מכל הבא ליד, כל עוד הוא יוכתר בסוף התהליך מלך העולם הבלתי מעורער. זה אלבום מדהים שאין דרך אחרת מלבד לשמוע אותו במלואו ולחזור על כך שוב. אך זה לא בהכרח האלבום הטוב של השנה. חסרונו של ווסט הוא שהאלבום הזה הופך מגוחך בשלב מסוים, שכל הגרנדיוזיות הזו מתגמדת בסופו של יום ליצירה גדולה מידי, מפוזרת מידי וחופרת. חסרון נוסף ואולי חשוב יותר, ווסט לא באמת שינה את העולם כמו שחשב, אלא קימט אותו לגודל מזערי הנע סביב ציר הזין שלו עד שיעבור לפרוייקט הבא.
זה אלבום חד פעמי, שיא הקריירה הענפה שלו בעשור האחרון והוא נראה ונשמע תחת פרץ יצירה חסר תקדים. חוששני שבעוד 3 שנים מעכשיו נביט בו בסוג של ערגה, נוסטלגיה רגעית, צחוק מעושה וחוסר רלוונטיות. יום יבוא וקנייה ירצה לחזור להיות בן אדם. אני מקווה שכולנו נישאר על הפלנטה עד אז.
*הציטוט לקוח מתוך "היום בו התפוצץ העולם" (2009), ספרו של ווינצ'סטר, הוצאת דביר.

תגובות