מגזין

מחוברות

פאנל בנושא סדרת הריאליטי "מחוברים" שהתקיים בשבוע שעבר בבית הספר לתקשורת שבמכללה למנהל התיימר לעסוק בתודעה גברית. טל מסר ישב בקהל וחזר עם תובנות מאירות עיניים דווקא לגבי תודעה נשית. קבלו את מודל הפמיניזם החדש

מאת טל מסר. 20-12-2010

תגיות: טל מסר, ריאליטי, מחוברים, פמיניזם, שי גולדן, מירב מיכאלי

מירב מיכאלי (מנחת הפאנל): "שי, כולנו זוכרים את הסצנה המפורסמת בה אתה אוחז בידך את עמוד השער של מגזין "לאשה" ומזיל ריר על תמונתה של יעל בר-זוהר. אנחנו זוכרים אותך פורץ במונולוג מפורט שמתאר את כל הדברים שהיית רוצה לעשות לה כל זאת תוך ליטוף שדייה המבריקים על נייר המגזין ו..."

שי גולדן (ממשתתפי "מחוברים"): "ירכייה. אני מבקש מירב, "ליטוף ירכייה". ירכיים הם איבר שממש לא מוערך מספיק בימינו."

מירב מיכאלי: "אז סליחה באמת. יריכייה. האם אתה יכול להבין שהתנהגותך בסצנה ההיא פגעה ברגשותיהן של חלק נכבד מאוכלוסיית הצופות?"

שי גולדן: "תראי, יכול מאוד להיות שזה רק אני בעולם הקטן והסוטה שלי, אבל כשמישהי כמו יעל בר-זהר ניצבת מולי במלוא הדרה, קשה לי להתעלם מזה. אנחנו עוסקים פה בתודעה גברית, ומה לעשות, גברים מרגישים משהו כשהם נתקלים בתמונה של אישה שמתלבשת בצורה כזאת, מתערטלת בצורה כזאת ומצטלמת בתנוחה כזאת על גבי עמוד שער של עיתון. אם את כל כך רוצה לתלות בי את האשם אז בבקשה. אבל אני לא שיקרתי, אני לא רימיתי, אני לא זייפתי ואני לא יצרתי עולם מעוות. נכון העולם דפוק, אבל אני לא זה שישנה אותו, ואני לא הייתי זה שהכריח את יעל בר-זוהר להצטלם כך. אני בסך הכל הצגתי את האמת כפי שהיא."

photo by: Markusramphoto by: Markusram

בערך בשלב הזה בנאומו חוצב הלהבות של גולדן, פרץ קריאות עידוד ומחיאות כפיים נשמע מיציע אולם הכנס שהיה מלא עד אפס מקום בסטודנטים. גולדן כפי שהוא מעיד על עצמו הוא "מכונה משומנת של מילים" והוא הצליח להעביר במילותיו החדות והמשומנות בדיוק את מה שכל הגברים חושבים, אך מעולם לא העזו לומר. למרבה ההפתעה, בין מוחאי הכפיים לא ניתן היה למצוא ולו גבר אחד. מחיאות הכפיים שביטלו בנוק-אאוט את טרוניותיה הטרחניות של גברת מיכאלי הפמיניסטית הידועה (לשמצה?), היו כולן דווקא פרי מחי כפותיהן המטופחות של תלמידות החוג לתקשורת.

מפתיע? דקות קודם לכן עלתה לבמה ד"ר רוני הלפרין, מרצה בחוג ללימודי מגדר באוניברסיטת תל-אביב. ד"ר הלפרין היא אישה תמירה וחזקה. שיערה הקצוץ עד דק והמחומצן עד לשד זקיקיו, משווה לה מראה לוחמני במקצת. היא עמדה להציג ביקורת פמיניסטית-אקדמית על הסדרה "מחוברים" אך מהרגע שעלתה על הבמה מיד היה ניתן לחוש אי נוחות בקרב הקהל (הנשי ברובו). "עוד ביקורת פמיניסטית? יאללה שמענו את זה כבר. זה לא מעניין" לחשה סטודנטית מצודדת למדיי לחברתה המצודדת אף יותר. קשה להן לעכל נשים כמו ד"ר הלפרין, עם השיער הקצר שלהן והתיאוריות המשונות שלהן על שריפת חזיות ואפליה מגדרית. כל כך קשה עד שנדמה לעיתים כי עצם קיומן של נשים כמו ד"ר הלפרין קורא תיגר על סלע קיומן של סטודנטיות צעירות, יפות, ותקשורתיות.

כי פמיניזם זה עניין ללסביות. למכוערות. למתוסכלות מינית. נכון, יש אפליה, יש הטרדות מיניות ולעיתים גם סתם יחס משפיל, אבל אתן יודעות מה? זה שווה את זה. הנשים החדשות כבר לא מתלוננות, הן נואשו מהמרדף אחר השוויון. בינתיים, הן למדו איך לנצל את נקודות הנחיתות לטובתן. נשים סובלות מהחפצה סטראוטיפית? אין בעיה, הן יחפיצו את עצמן לדעת. יחפיצו כל כך חזק עד שהזין של כולנו יכחיל מזקפת שווא אל מול דמות אישה שנראית כאילו יצאה מתוך שער מגזין. וכך, עם ליפגלוס בידן האחת ובייביליס באחרת, הנשים החדשות מבית מדרשה של קארי בראדשו, נראות כיום חזקות מתמיד. ושי גולדן צדק. העולם דפוק, אבל אנחנו לא נהיה אלה שנתקן אותו. ומירב מיכאלי טעתה כשדימתה את גולדן למייצג ההגמוניה הגברית עלי אדמות. הגולם קם על יוצרו, ותחת סדר הכוחות החדש, גולדן הוא הקרבן. 

כשהסתיים הכנס נבלעתי אל תוך הנחיל האנושי שנדחס בדוחק אל עבר צוואר הבקבוק שנוצר ביציאה מהאולם. ריח עדין של שמפו, בושם, וקרם ידיים מילא את נחיריי כשנצמדתי בעל כורחי בתור אל הדלת לחבורת סטודנטיות ריחניות ושמחות בחלקן. הן היו מאוד קרובות אליי, ובו בזמן גם מאוד רחוקות. קרובות כמו ששי גולדן קרוב ללטף נייר כרומו של מגזין נשים, ורחוקות כמרחק שי גולדן מיעל בר זוהר. אני לא יודע למה, אבל פתאום התחלתי להתגעגע למירב מיכאלי. 

 

תגובות

  • בנות בית הספר לתקשורת

    אוי ואבוי למין הנשי ולמין האנושי בכלל אם עולם הערכים שלו היה תלוי במדגם מייצג של סטודנטיות מבית הספר לתקשורת של המכללה למנהל. מדובר במקבץ נדיר במיוחד של היעדר ערכים, אי קיו, איכפתיות כלפי הסביבה ומודעות לכל דבר החורג מציון/טלוויזיה/ואיפור. אבוי לפמניזם או לכל תנועה חברתית אם היו צריכים להישען על בני אדם שכאלו. למזלנו כחברה לא זה המצב. למזלן של הסטודנטיות אבא/אמא יקנו להם ג'יפ והכל יהיה ורוד וחמוד וריחני.

    אחד שיודע, 20-12-2010 22:17

  • מסכים עם אחד שיודע

    ערכים ופמניזם נועדו לחלשות, בשביל להתקדם יש ציצים. והכל וורוד עם נצנצים.

    שני שיודע, 20-12-2010 23:44

  • ל"יודעים"

    אולי יש אמת בדבריכם. לא הייתי שם. אבל דווקא נתפסתי לטענה שהתייאשנו מהמרדף אחר שיוויון. מי אתם שתבקרו אותנו שאנחנו לא עושות מספיק? ומי קבע שאתם לא צריכים להלחם נגד האי שיוויון יחד איתנו? נכון יש גם הרבה פקאצות...ויש גם הרבה פקאצים... אבל עובדה שציצים ואודם עוזרים בסופו של דבר גם להתקדם בעבודה והאשמה היא דווקא של המין הגברי.

    אחת שיודעת, 21-12-2010 00:15

  • ואגב טל, אהבתי את המסר

    כתבה מעניינת

    אותה אחת שיודעת, 21-12-2010 00:17

  • עצוב מאוד

    אם לא נהיה אנחנו שנשנה את הקיים ימשיך העולם להיות כה לא שיוויוני ונעים לחיות בו. אם הנשים שישבו באולם היו מנסות יום אחד להתהלך במכללה בלי לנסות להראות כמו דוגמניות משער של מזגין אולי הן היו מרגישות משהו אחר (חוץ מהמחשבה התמידית של "איך אני ניראת") ומגלות שיש יותר מרק מראה חיצוני ושיטחיות של תוכניות טלוויזיה.

    מיכל, 21-12-2010 12:29