מגזין

כמו עוף החול

חואקין פיניקס סיכן את מעמדו ההוליוודי עבור סרט מוקומנטרי שהניצבים בה הם אנשי התעשייה עצמם, ללא ידיעתם. עמי פרידמן צפה ולא התאכזב

מאת עמי פרידמן. 05-12-2010

תגיות: חואקין פיניקס

בפעם האחרונה שפיתחתי אובססיה כלפי סרט זמן רב לפני צאתו לאקרנים, אפילו טרם שלב הפוסט-פרודקשן, זה הסתיים במפח נפש גדול. זה היה ב-2007, כשהתוודעתי ל"מותחן פסיכולוגי" שהיה אז בשלבי צילום, בכיכובו של ג'ים קארי ותחת השם המסקרן "המספר 23" (שו? בדיוק). תחקיר עמוק שביצעתי בנושא בו עמד לעסוק הסרט גילה כי כמו נשים, כסף ובעצם כל דבר, גם מספר דו ספרתי יכול לעורר לא מעט אובססיות. זה קורה בעיקר בקרב קהילות שלמות של סקרנים, משועממים ולוקי OCD  בדרגות שונות. אלו שמתהדרים במחלה כמו בצעיף נוצות שיש להציגו לראווה כסממן ליחוד ואלו שמתביישים בה משל הייתה טעם לפגם.

 שלב הגילוי הנאות המתבקש יחשוף כי גם לי היה לא מעט עניין במספר, שכן בתור יליד גאה ליום ה-23 בחודש הולדתי (הנה הוא, נרקיסיזם אקסהיביסיוניסטי במלוא הדרו), גם אני לא יכולתי להתעלם מהשימוש המרובה בו בעולם האמנות ובחיי הפרטיים. שלל תאוריות מבוססות גימטריה אכן האירו את עיני בנושא והבטיחו כי לכשיגיע אותו שובר קופות לאקרנים, אהיה ראשון קוני הכרטיסים, שהרי אני מצפה לו ומפרסם את דבר קיומו זמן כה רב טרם צאתו. כפי שניתן להבין מהשורה הראשונה של טקסט זה, ובתיאום קטנוני עם קלישאת " גודל הציפיה כגודל הזה, נו...", חצי שעה לתוך הסרט מצאתי עצמי זע בחוסר נוחות בכסא בית הקולנוע, מחפש מפלט ממה שנחשב לא פחות מחילול מסך מתמשך. עלילה מגוחכת ותסריט חצי אפוי מגובים בתצוגת המשחק המזעזעת ביותר של מי ששווק בעבר כאיש עם הפנים האלסטיות. מעולם לפני כן לא יצאתי מהקרנה קולנועית מרגיש מרומה יותר מבאותו היום. מעולם לא שקלתי לבקש את כספי בחזרה עקב איכותו הדלה של סרט שזה עתה צפיתי בו. זו הייתה הפעם הראשונה ויותר מהאכזבה והרגשת הבגידה הצורבת, הרגשתי קצת אידיוט. זה כמובן לא הפריע לי לעשות זאת שוב בעתיד.

על הפקתו של "I'm Still Here" גם אתם שמעתם, הרבה לפני שידעתם על כך. בשלהי 2008 מודיע חואקין פיניקס, שחקן מוערך ("הולך בדרכי", "סיינס") ואח של שחקן מוערך מת, על פרישתו מעולם המשחק והקולנוע. הוא מגבה את החלטתו במלמולים על מיצוי ומיאוס ומצית את סקרנותה של הוליווד הצבועה והרכלנית, על שלל צהובוניה, המודפסים והטלוויזיונים. בראשית 2009 הוא מתארח בתכנית האירוח של דיוויד לטרמן במטרה לקדם את מה שקודם אז כ"סרטו האחרון" ומספק שם את אחת ההופעות הביזאריות והתמוהות ביותר שראו על המסך מאז קיפץ לו טום קרוז על ספותיה של השחורה המשפיעה ביותר באמריקה. למי שלא חזה בפיאסקו הטלויזיוני הנ"ל, אספר שספת המרואיין של פיניקס ספגה בערך 20 קילו יותר משהורגלה לספוג מהשחקן החטוב עד כה, המלבישות והמאפרות נתקלו ברעמת שיער פראית ומוזנחת וגם לטרמן עצמו נאלץ להתמודד עם ללא ספק, המרואיין הכי פחות קומוניקטיבי שאירח בחייו. ההופעה אצל לטרמן, מעבר לכך שהפכה לקאלט יו-טיובית וזכתה לשלל חיקויים ורפרנסים בטקס האוסקר שהגיע מיד אחר כך, הפכה את החלטתו של חואקין ממסתורית ואניגמטית לתמהונית על גבול הפאתטית, במיוחד אחרי שסיפר על שאיפותיו המוסיקליות החדשות בתחום ההיפ-הופ. פיניקס הפך באותה תקופה לבדיחה החמה ביותר בהוליווד, פרסונה נון גראטה ברוב אתרי הצילום והסטים, בהם נתפס כממשיך דרכו הלא רשמי של היוניבומבר.

אלא שכמו כל דבר בהוליווד, גם כאן היה מדובר באחיזת עיניים מתוכננת היטב ומשוחקת כהלכה. וכשהגיע דבר סרטם המשותף של קייסי אפלק ופיניקס לאוזני, שפשפתי כפותי בציפיה (טוב, לא באמת. סתם התרחבו לי האישונים קצת) וקללתי את ראפידשר על אי יכולתו לספק לי את היצירה המסקרנת הזו. מאחורי "I'm Still Here", וכותרת הסרט מסבירה את עצמה, עומדת התמסרות טוטאלית של שחקן לרעיון מופרע של גיסו השחקן. כשהם מזועזעים לחלוטין מתרבות הריאליטי, ובעיקר מכך שצופי הטלויזיה לא מבינים כי כל מה שהם נחשפים אליו באותן תכניות מתוסרט ומתוכנן בקפידה, החליטו השניים לעשות ניסוי. על שולחן המעבדה: תרבות הפופ, הוליווד המתחסדת והקונפורמיסטית, הטבע האנושי ושחקן אחד, שהקריב קריירה שלמה למען יצירה קטנה מגובה בתקציב מימנלי, אשר רווחיה לא עברו את גבול 600 אלף הדולרים. וכך, במשך שנתיים, מה שמותג כ"סרט על השנה האבודה בחייו" התיימר להציג את פיניקס מרגע שקיבל את ההחלטה לפרוש מעולם הקולנוע, דרך התגובות הלועגות,  ההזנחה הגוברת ועד ההתרסקות הכואבת.

ההופעה הביזארית של פיניקס אצל לטרמן:

בדומה מאוד ל"פרוייקט המכשיפה מבלר" או "פעילות לא טבעית" מהשנה שעברה, גם "I'm Still" הוצג בראשיתו כדוקו אותנטי, אמיתי לכל דבר. כמו חבריו לז'אנר, גם הוא התגלה במהרה כמוקיומנטרי, ז'אנר שנמצא כאן כבר מסוף שנות ה-50' ורק בשנים האחרונות זוכה לאיזושהי עדנה. העצוב הוא כי על אף הבלחות לא מייצגות פה ושם, טרם הצליח הז'אנר לגרד חצי מיכולתו האמיתית למשוך קהל או לשחרר אמירה אמיתית ומנומקת, גם בעידן של איכות טלוויזיונית ירודה במסווה של אותנטיות. "ספיינל טאפ" מ-84' של רוב ריינר עשה עבודה מוצלחת ב"תיעוד" חוויותיה של הלהקה המטופשת ביותר בעולם, "The Falls"" של פיטר גרינאווי מ-1980 טען לתיעוד הצטרפותם של אנשים נושאי שם משפחה זהה למשפחת הציפורים, ועוד עשה זאת ברצינות יתרה. היי, אפילו תום אבני השתשעשע עם מוקיומנטרי בעברו והצליח לספק סדרה לא רעה בכלל על אודותיו המפוברקים בעולם הזוהר הישראלי. אך איש מהם לא העז למתוח את גבולות הז'אנר עד הסוף, להשתמש באנשים אמיתיים כניצבים ללא ידיעתם ולנסח אמירה חזקה כל כך כפי שהיטיבו לנסח הצמד אפלק את חואקין. האחרון, באקט אמיץ במיוחד, הניח על הכף את תדמיתו וחשוב מכך - את ערכו הכלכלי בהוליווד הצינית והצבועה, זו שחורצת גורלות ועורפת ראשי שחקנים בגיליוטינה שמופעלת מכובד הכישלון האחרון שנחלת בקופות.

צפייה בתוצר הסופי מעלה בצופיו שתי תחושות מעניינות: הראשונה היא כי הסרט מציג תמונה כה מטרידה ואמינה, עד כי בלא מעט מרגעיו עולה החשד שמא הפרוייקט, לפחות בראשיתו, היה אותנטי לחלוטין. הדבר הבולט הנוסף הוא מידת הפוריטניות המוצגת בו, דווקא בעיר שמתגאה בפלורליזם ליברלי צבעוני. מהרגע בו עוטה על עצמו פיניקס את זקן המארק "E" אוורסט ומפרסם ברבים את דבר שאיפותיו המוסיקליות החבויות, הוא הופך מושא ללעג גם על יד מי שחיפשו את קרבתו עד אז. לא מעט פעמים במהלך הסרט, מוצא עצמו הצופה מרחם, בצורה המזדהה ועם זאת המתנשאת ביותר, על מי שחשבון העו"ש שלו הוא ביתם של עשרות מיליוני דולרים, ולו רק בשל העובדה כי אף סכום שבעולם לא ישיב לך את כבודך העצמי וגאוותך הפצועה. פיניקס, כל כולו המנופח והלא אטרקטיבי, נחשף במלוא מוזרתו ומדגמן התנהלות ילדותית על גבול הדקדנטית עם חברו רויסטון לנגדון (סולן להקת "ספייסהאוג" שסיפקה את להיט הניינטיז "In The Mean Time". חפשו ותראו שאתם זוכרים).

ככה זה נראה כשהוא שר:

 בין עישון מאסיבי של גראס, הסנפה משדיים לא אטרקטיביים בעליל, מסיבות הרס עצמי ופרי סטיילינג דווקא לא רע בכלל של הוואנבי ראפר הכי מפורסם בעולם, יש בסרט גם צד רגיש וכואב של לב מדמם מרוב תסכול, מעוערע מרוב בושה. האקט הלא ייאמן והבלתי מובן, לפי תגובותיה המבטלות של הוליווד, של נטישת עיר הסרטים לטובת חיפוש עצמי ואיזושהו שקט נפשי לא מוגדר, מוצג כדבר בלתי מתקבל בטינסלטאון. שהרי כיצד ניתן לעזוב את התהילה והפרסום וכל השפע הזה, נחלתם של מעטים ברי מזל? חוסר היכולת של מנחים, עיתונאים וקולגות מעולם המשחק לעכל את הסטייה לשוליים מעיד, יותר מכל, על פחד עצום של תעשייה שלמה שרואה בשונה ובבלתי צפוי איום על ערכיה באופן שהיה מספק לסוציולוגים כמו גופמן או זימל חומר לתמות שלמות.

 גם לסרט עצמו יש תמה רוחנית, על גבול הדתית, שמדמה את האדם לטיפה של מים במפל החיים. בדרכה למטה היא עוברת את חווית הלמידה האופטימלית, לכל אורכו של הצוק ממנו היא זולגת, ורק כאשר היא מוצאת עצמה בנקודה הנמוכה ביותר במים- היא מתאדה וזוכה להיות קרובה יותר משאי פעם הייתה, לאלוהים וכפועל יוצא מכך – לעצמה. אפלק ופינקס נופלים במורד המפל במהירות של 140 קמ"ש ומסרבים לעצור עד שיגיעו לנקודה הנמוכה ביותר. שם גם פיניקס, ממש כמו עוף החול שעל שמו קרוי, יתעשת, ילמד משהו ויתקרב קצת יותר לאמת הפנימית שבו. אמת שעקב הסחות דעת והשפעות חיצוניות, דינה תמיד לתעות ולחפש הבהוב של אור במדבר הבודד והאפל של הנפש האנושית.

פיניקס חוזר ללטרמן, אחרי צאת הסרט:

תגובות

  • איש ענק

    אדיר החואקין הזה. מת כבר לראות מה יצא להם

    חסון, 05-12-2010 14:42

  • שכחת לציין מספר 23 דומיננטי

    היה אחד ששיחק פעם כדורסל. מייקל ג'ורדן שמו. הוא לבש את המספר 23 והשאר היסטוריה. לא חשבת לבדוק את המקריות בעניין הזה?

    חסון, 05-12-2010 14:49

  • איך אפשר לבדוק את המקריות בעניין ג'ורדן בדיוק?

    מתעניין, 05-12-2010 15:05

  • פשוט תתקשר אליו

    5555555....

    חסון, 10-12-2010 19:13

  • טעות קטנה

    חברו הוא אנטוני לנגדון, גיטסריסט ספייסהוג, ולא רויסטון, כפי שכתבת...

    נורמה, 14-12-2010 23:39

  • כתבה טובה אבל הנה שאלה:

    אתה כבר מציג את המוקיומנטרי ומדבר על כך שלדעתך עד היום אף אחד לא הצליח להשתמש באנשים אמיתיים כניצבים ללא ידיעתם, אז או שאתה חי מתחת לסלע, או שלא שמעת על סאשה ברון כהן בשני המקרים אני ממליץ לך לגשת ולצפות ב'בוראט' וב-'ברונו' שמציגים אמריקה חשוכה, בורה וגזענית ועל הדרך גם מצחיקים עד דמעות

    שיינברגר, 24-12-2010 10:08

  • אצטרף ואזכיר את הגאון המקומי

    ג'ראלד בארץ הקודש יהודי מאמין שעשה פה מוקו לפנים

    אב י, 11-01-2011 19:55