מגזין

להתחבר למציאות

רגע אחרי "מחוברים" ורגע לפני "האח הגדול" חן עטר בודק איפה בים הראליטי שוכנת המציאות האמיתית. או לפחות זו הקרובה אליה ביותר

מאת חן עטר. 30-11-2010

תגיות: האח הגדול, מחוברים

כלכלנים ואנשי שוק ההון מחזיקים בדעה שברגע שהציבור רץ בהמוניו להשקיע בבורסה את מיטב כספו זה הזמן שלהם לפרוש ולהשאיר את הזירה לאחרים. כשהנהירה לבורסה מתחילה הם פורשים משולחן ההימורים. בדומה לכך ניתן לומר שדווקא עכשיו כשהעיסוק התקשורתי סביב תוכניות הריאליטי הולך ומתגבר ו"האח הגדול" נושף בעורפנו, זה הזמן לפרוש מהעיסוק בתוכניות ריאליטי. להניח לנושא השנוי במחלוקת. לתת לאחרים להתבוסס במים מלוכלכים ולא לדחות מעליהם צפרדעים קרות וקרפדות לוהטות.

 

 מיותר לציין שאני לא מסכים להניח לנושא אלא מעדיף להתעסק בו, ואפילו כמה שיותר. דווקא עכשיו, בתקופת בין המייצרים, כשהסערה התקשורתית סביב תוכנית הריאליטי "מחוברים" שהציפה את המסך לאחרונה כבר כמעט שכחה, וסערה חדשה סביב "האח הגדול" עומדת להתחיל, אני רוצה לחזור ולעסוק, לחטט ולהעיר מתוך הבנה בסיסית שהכתה בי בימים האחרונים. "מחוברים" היא אם תוכניות הריאליטי, היא המציאות האמיתית, וזה בכלל בגלל שהיא דוקומנטרית. דורון צברי, במאי התוכנית הגדיר זאת טוב ממני: "אומנות עוסקת בגדול בחיפוש אחר אמת ויופי, איפה שיש אמת יש יופי, וכשאומנות נוגעת בך, מטלטלת אותך, וזה לא משנה אם זה מוזיקה או ספר שקראת אתמול בלילה. כשאומנות נוגעת בך זה כי יש בה אמת. המקום הזה של להגיד אמת, היומרה של הסדרה היא לדבר באמת".

 "מחוברים" מציגה אמת. מציאות. חמישה גברים עם מצלמה מחוברת לווריד, גם הציניקנים שבנכם יצטרכו בשלב מסוים להסכים עם העובדה שלא ניתן לבלף מציאות לאחר שעות של צילומים והאמת יוצאת החוצה אם רוצים ואם לאו. בפרקים הראשונים עדיין הייתי סקפטי ולא אוהד, הצילומים נראו לי מבוימים ולא מציאותיים. אך לאחר שהתעמקתי בצפייה הבנתי שמדובר באמנות דוקומנטריות שמציגה אמת. חמישה גברים צילמו 1500 שעות של מציאות. הם שפכו בפני המצלמה את הדילמות שלהם, את הכאב, השמחה, הריבים והנשים. הם שפכו בפני המצלמה את החיים. זאת בשונה מ"האח הגדול" שבה החיים הם תוצר לוואי, החיים הם סייד - קיק של בלונדינית עם ביקיני קטנטן ומשימות של ערב כיתה בבית ספר יסודי. ההתעסקות בשולי מעלימה את המציאות ויצר המציצנות הטבעי של האדם עולה על הרצון לראות סיפור אנושי. האירועים מתוזמנים ומתוזמרים בתנאי מעבדה בדיוק לפי טעם הצופים, ואלו מצידם מייחסים לאירועים חשיבות מציאותית, לומדים ומחקים את המתמודדים, בוחרים את מי הם רוצים לראות נלחם השבוע בזירה, מי לתהילה ומי לגרדום.

 ב"מחוברים" אין אפשרות בחירה, אין הדחות. אבל אל דאגה, אני לא נאיבי, במחוברים בחרו מראש את האנשים המעניינים. כמו כן, הסדרה עוברת עריכה קפדנית. עמי טיר העורך הראשי של מחוברים טוען ש"מחוברים זו סדרה של עריכה", צברי מוסיף "מישהו צריך לעשות החלטות. מה בפנים, מה בחוץ, איזה סיפור מספרים". מחוברים מספרת את המציאות, מציגה תמונות דוקומנטריות ערוכות בסדר מסוים לכדי עלילה. כך שאנחנו צופים במציאות מבעד לעיניהם של העורכים, אבל זאת עדיין מציאות יומיומית, דוקומנטרית. איתה באמת אפשר להזדהות, ואותה הצופים באמת יכולים לנסות להשליך על חייהם, לנסות לחשוב איך הם יתמודדו עם המצבים האלה.

 זאת גם הסיבה ש"מחוברים" זוכה לפחות אהדה ציבורית. צופי "האח הגדול" לא מוכנים להתמודד עם המציאות ובוחרים להעביר שעה בידורית קלה של מבט מזוגג בגופה של שחורדינית תורנית. מעניין הרבה יותר לראות איך אחרים מתנהגים במצבים מוזרים, שלא נתקלים בהם באופן יומיומי כמו רכיבה מהירה על קורקינט בירידה על מוט לוח צר, בין מזרונים. בניגוד למצב לא מעניין של הצלחות וכישלונות בחיי הזוגיות או התמודדות עם לחצים בעבודה. מדוע לסבול ולראות מציאות, כשאפשר לראות תוכנית בידור בדיונית שמחופשת למציאות ולהשתעשע במחשבה שכך אנחנו נראים.  

 אני לא מתנגד לבידור, ההפך. אני בעד תוכניות בידור שמצליחות להשכיח את ההתמודדויות הקשות עם חיי היומיום ויש כמה שעושות זאת בהצלחה. אבל אני לא בעד תוכניות שמוכרות מציאות מדומה. "האח הגדול" מרמה את צופיה ולא דיי בכך אלא גם מעצימה ומשרישה בעיות שזקוקות לטיפול ולא להדחקה, בעיות בין אדם לעצמו בפרט ובעיות חברתיות בכלל. "מחוברים" העמידה אותי מול המציאות. גרמה לי לזעזוע, הפעילה במוחי את מנגנוני המחשבה כדי לנסות להבין מה אני יכול לשנות בחיי, איך אני יכול להיות בן יותר טוב, אח יותר מתחשב ובן זוג אוהב ותומך. "האח הגדול" לעומת זאת לימדה אותי שמתחת לכל ג'ינס בעל גזרה נמוכה מתחבא חוטיני קטנטן.

 ייתכן שגם העובדה ש"מחוברים" לא משודרת במדורת השבט של ערוץ 2, מיד אחרי החדשות לא עושה עימה חסד. אך ללא ספק ל"מחוברים" אין את יחסי הציבור חובקי העולם,  המפלצתיים של "האח הגדול". בסופו של דבר הכול חוזר ומתנקז לכלכלה וכסף. המציאות שאיתה התחלתי את כתיבת שורות אלו חוזרת למציאות של סיום. כולם רוצים רייטינג, כולם רוצים כסף וכמה שיותר. השאלה היא מי עושה כסף ממציאות בדיונית עם שם מפחיד שמחזיר אחורה לתקופת המפלגה הקומוניסטית ומי עושה כסף ממציאות דוקומנטרית שבנויה כסיפור. אותו הכסף שמנפח כיסים במציאות, מוצא את דרכו חזרה להפקות. עיצוב המציאות שייך למפיקי הריאליטי, הם קובעים החלטות. אם נמשיך לסגוד למציאות המדומה של "האח הגדול" נקבל עוד מנות גדושות מאותו הדבר. לעומת זאת אם נתחבר לצד האנושי שלנו, נראה סיפורים אמיתיים ואיכותיים, שאיתם אפשר להתחיל לעשות שינוי. עכשיו, אחרי שעשיתם כסף והשקעתם אותו חזרה, אתם יכולים להשקיע בשוק ההון.

תגובות