מגזין

Night Art

ההרכב הנערץ Night Ark הגיע להופעת איחוד במסגרת פסטיבל העוד ה-11 בירושלים. יוסי חלילי עלה לרגל וחזר עם זכרונות מן העבר

מאת יוסי חלילי. 14-11-2010

תגיות: הופעות, עולם, ג'אז, ירושלים, night ark

 החמישייה הקאמרית. הנה כתבתי את זה. בלי לחשוב כמה זה באמת קשור, בלי לעסוק בשאלה אם אני סוטה מהנושא, בלי להתלבט יותר אם אני יכול לכתוב מאמר שלם על Night Ark מבלי להזכיר את תכנית הסאטירה הכי טובה שנוצרה אצלנו. ולא שישנה כוונה לזלזל חלילה, אבל נדמה שרוב האנשים בישראל מכירים את Night Ark בזכות מוסיקת הפתיחה והסיום של החמישייה, שהושאלה מאלבום הבכורה הנפלא של ההרכב. רגע, מה זאת אומרת לא מכירים? וואלה? האמת שהיא שודרה די מזמן. מה? לא מכירים את Night Ark? באמת?!

Photo: John SannPhoto: John Sann

אז ככה: ב-1986 נפגשו לראשונה ארא דינקג'יאן, אמריקאי ממוצא ארמני שלימים ייחשב לאחד מנגני העוד הטובים בעולם, וארטו טונצ'בויאצ'יאן, פרקשניסט טורקי-ארמני שהגיע לנסות את מזלו בארה"ב. החיבור המוסיקלי ביניהם לא הותיר ברירה וכבר באותה שנה הם הקליטו את Picture, האלבום הראשון של Night Ark, יחד עם סמירה שאהיניאן ואד שולר. את רוב הקטעים, שהיו שילוב של ג'אז עם אלמנטים אתניים מובהקים (אז קראו לזה ניו-אייג') כתב דינקג'יאן, ומלבד Homecoming שהוזכר לעיל אפשר לציין גם את שיר הנושא, ששימש אחר כך גם את יואב יצחק ("זה הזמן לסלוח") ואת הביצוע המאלף ל- Black Bird של "הביטלס". האלבום זכה להצלחה וסלל את דרכו של ההרכב להופעות ברחבי אירופה והמזרח התיכון, וביסס בפועל את מעמדו כאחד ההרכבים האתניים המשפיעים של התקופה. דינקג'יאן וטונצ'בויאצ'יאן שהיו הכח המניע בחבורה המשיכו להקליט ולהופיע, ובעשור וחצי שיחלוף הם משחררים שלושה אלבומים נוספים: (Moments (1988), In Wonderland (1998 ו- Petals on your Path שיצא בשנת 2000 והיה למעשה אקורד הסיום של הפעילות המשותפת שלהם. לקח להם בדיוק עשר שנים להבין שהם מתגעגעים ולהחליט על הופעת איחוד מרגשת בפסטיבל העוד ה-11 בירושלים, שמבחינתו החליט שאין מופע טוב יותר לפתוח איתו. מבחינתי היתה רק  מסקנה אחת: עולים על כביש 1.

אחרי בירבורים קלים שבאים בילט-אין עם כל נסיעה שלי לעיר הבירה (שאגב הופכת להיות מקום הבילוי המועדף עלי אחרי השעה 20:00 בערב), מצאנו לבסוף את תיאטרון ירושלים. לא מתים שם על שלטי הכוונה בירושלים, ולנהגי המוניות יש הגדרה משלהם למונח "סע ישר". אבל כשארבעת הקוסמים של Night Ark עולים לבמה הכל נשכח. האולם המכובד והמלא יוצא לרגע מהחליפות ומוחא כפיים בשיא המרץ יחד עם שריקות וצהלות שמעידות על ההתרגשות. הרבה זמן לא הייתם פה, חברים.

ובכן, אני יודע שזה מה שנשלחתי לעשות בעצם, אבל לתאר את ההופעה של Night Ark במילים יעשה לה קצת עוול. קצת כמו להסביר קסם, או לתאר חוויות מטיול רחוק, או לנסות ולהגדיר רגשות. בהחלט צריך להיות שם כדי להבין ולחוש איך הערבוב הזה של ג'אז, סווינג, קלאסי וקצת פופ הולך יחד עם הניחוח של המזרח התיכון. איך בכל קטע לוקחים האמנים המוכשרים הללו את הקהל יחד איתם למסע שאין לדעת איך והיכן יגמר. צלילי העוד והצ'לו מתערבבים ומונחים על שטיח של קלידים וכלי הקשה, מעלים מעלה לשיאים גבוהים ומורידים בעדינות לשקט מרגיע. מין אימפרוביזציה שנדמה לרגע ויוצאת משליטה, אבל מדויקת ומתוכננת כמו שעון ארמני.

הדבר מתאפשר בראש ובראשונה בזכות השליטה המוחלטת של כל אחד מהחברים (מלבד ארא וארטו ניגנו גם ואהאגן הראיפטיאן בקלידים וארטיום מאנוקיאן בצ'לו) בכלי האישי שלו, וביכולת ההקשבה והתיאום ליתר חברי הקוורטט. נוספת לכך העובדה, או לפחות התיאוריה הלא מוכחת שלי, שהחברים ב-Night Ark מצליחים לגעת במוסיקה מקרוב בזכות המגע הישיר, כך אני מגדיר זאת, עם הכלים שלהם. מלבד הקלידן, שמשתמש במרווחים הקבועים של מיתרי הפסנתר ותכנותי הסינטיסייזר (אבל מפצה על כך באימפרוביזציה ומהירות שלא נתקלתי בהן לפני), העוד והצ'לו בנויים "פרט-לס", ללא סריגים על צוואר הכלי שמסמנים את הגבולות. נגינה בכלי שכזה מחייבת שליטה ויכולת אלתור ואת זה יש לנו כאן בשפע. הנגינה על כלי ההקשה והמצילות מתבצעת רוב הזמן בידיים חשופות ומעצימה את השליטה של הנגן ואת היכולת שלו לקבוע את חוזק הצליל, התהודה שלו וכמובן הקצב. בכלל, העוד של דינקג'יאן באמת נהדר והראיפטיאן הוא פסנתרן אדיר, אבל מי שגונב כאן את ההצגה ללא ספק הוא אמן כלי ההקשה ארטו טונצ'בויאצ'יאן. אמן במלוא מובן המילה, שחוץ מהחיוכים והקשר שלו עם הקהל מצליח להוציא ממערכת הכלים שלו כל כך הרבה צלילים עד שלפעמים זה נשמע כאילו מישהו עוזר לו שם עם עוד שתי ידיים. מגביר קצב ומרגיע, מלווה ומתבלט, טונצ'בויאצ'יאן תמיד נמצא שם עם נוכחות שמבלי להתכוון מבדילה אותו קצת יותר.

מחיאות הכפיים האדירות לא פוסקות והקהל העומד לא מתכוון לוותר. רוצים הדרן, ומקבלים אפילו שניים. תחילה עולה דינקג'יאן יחד עם זוהר פרסקו, נגן כלי ההקשה הישראלי שמגיע עם תוף המסגרת הענק שלו. השניים מבצעים קטע שקט ומאלף שמשאיר אותי המום. שאפו. מיד אחר כך מצטרפים יתר החברים למה שהיה ברור מראש כמתחייב – Picture, יחד עם הזמזום של הקהל המרוצה, שנדמה והופך למרוצה עוד יותר לפי קצב מחיאות הכפיים ב-Homecoming. ההדרן הנוסף מגיע בדמות קטע שכתב דינקג'יאן ונקרא Meeting My Past. אני חוזר אחורה יחד איתו לגיל 15, לחנות דיסקים קטנה בשינקין, בה קניתי אלבום של הרכב מוסיקת עולם שפתח לי דלת לעולם מוסיקלי חדש וקסום. הרבה ימים ולילות עברו מאז עד ללילה הזה בירושלים, שבשבילי תמיד וישאר הלילה של Night Ark.

 

 

Night Ark בהופעת איחוד – פסטיבל העוד ה-11, ירושלים, 11.11.10

גיל רוביו מארח את ארא דינקג'יאן וזוהר פרסקו בקול הקמפוס

 

 

תגובות