מגזין

כוחה של מוסיקה

גלית גרינר בטור אישי של מחשבות ורגשות על ההבדלים בין מוסיקה חדשה וישנה

מאת גלית גרינר . 11-11-2010

תגיות: דוקומנטרי, פאנק, דעה

מוצ"ש, מנוחה אחרי סופ"ש רווי, עייפות, זפזפתי והגעתי לערוץ 8, "סצנת הפאנק - אסלאם: תקווה קור" זה שם הסרט. סרט תיעודי על ארה"ב ועל הקשר ההדוק בין המוסיקה ליציאה לרחובות של השחורים, מוסיקה שמלווה מאבקים חברתיים, החל מתחילת המאה והלאה. ראיתי שהסרט מסתיים רק באחת בלילה והייתי עייפה בטירוף. תחושת בטן חזקה. באופן כללי אני מאוד אוהבת סרטים דוקומנטאריים על מוסיקה, אבל ידעתי שאני חייבת לצפות בסרט הזה.

photo by  Thomas Hawkphoto by Thomas Hawk

עובדות הסרט חשובות אך במקרה הזה פחות רלבנטיות מהמסר שעבר לאורך כל הסרט, ההבנה העמוקה של כוחה של המוסיקה, ההבנה העמוקה לגבי מה ההבדל בין היום למה שהיה פעם. ולא מתוך מקום נוסטלגי שמבקש להתרפק על המשפט הכל כך שטחי "פעם היה טוב יותר". אין ספק שבעשרים השנים האחרונות קשה לחדש במוסיקה, הסגנונות הבסיסיים הומצאו כבר מזמן ונפתחו לעולמות חדשים כבר מזמן, התערבבו ביניהם ויצרו עוד ועוד ועוד. אין ספק שגם היום, למרות שקשה להמציא את הגלגל מחדש, עושים מוסיקה טובה. תמיד היה פופ ותמיד הייתה מוסיקת שוליים בועטת יותר או פחות, במסר, בהפקה המוזיקאלית או בשילוב שבשניהם. אני לא חושבת שהיום המוסיקה פחות טובה ממה שעשו פעם, גם היום עושים דברים מדהימים ולאו דווקא בזכות פלאי הטכנולוגיה. וכן צריך לקחת בחשבון שאנחנו תמיד נזכור את התקופה שהמציאו משהו חלוצי כתקופה הטובה ביותר.

אני יכולה להגיד על עצמי שהתחברתי למוסיקה ישנה יותר דרך מוסיקה חדשה, הגעתי אל ה- Funk, ה- Soul, ה- Blues והגוספל דרך המרחב הפתוח שהציע ההיפ הופ. הדיון כאן אינו נסב על מהי המוסיקה הטובה ביותר, ברור לי שבסיבוב החיפוש שלי אחר עולמות מוסיקאליים, והוא כמובן עדיין בהתחלה, היופי במוסיקה הוא שאין סוף לחיפוש. חלק מהז'אנרים נועדו כדי לפתוח אותי לעולמות חדשים וחלק נועדו שאני אוהב אותם אהבה ללא תנאים, והם תמיד יהיו חלק ממני, חלק יהיו שלב בדרך, וחלק יתאימו לתקופה כזו או אחרת, אבל כולם חשובים לי בסיבוב הזה, לא כי כולם בורג באורגניזם שנקרא מוסיקה, או כי כולם טובים באותה מידה, אלא כי כולם נעשים ממקום אמיתי.

המוסיקה שעשו בשנות ה-50' עד אמצע שנות ה- 70' בכל אופן השפיעה בצורה שקשה להתעלם על העולם, החברה, התרבות, המלחמות ועל מה לא. אז מה בכל זאת ההבדל? השימוש בכלים חיים אינו רק נחלת התקופה, ויש לא מעט סצנות שמנסות להתחקות אחר הצליל הישן, ותמיד, גם אם לא אדע מי שר, אני אדע להבחין בין ישן וחדש. איזה צליל עושה את ההבדל? מה חסר לי שם בתמונה שגורם לי לאהוב אהבה ללא תנאים? אנשים כמו נינה סימון, ג'יימס בראון, בילי הולידיי, Marlena Shaw, Bob Dylan, ועוד רבים טובים אחרים, לעומת מוסיקה מצוינת שנעשית היום ורק בודדים האלבומים שמקבלים ממני אהבת אם שכזאת, ועדיין לא באותן פרופורציות.

הסרט המדובר, ביקש לומר בצורה פשוטה ואולי לא מחדשת, שנוצר נתק לקראת סוף שנות ה- 70' בין התוכן של המוסיקה להקשר שבו היא נוצרה. הרי לא כל השירים צעקו את המילים צאו לרחובות, התעקשו לשבת באוטובוסים כמו כולם או שחור זה יפה. השחורים בארה"ב, ההיפים בוודסטוק והג'מייקנים יכלו להטעין שירי אהבה של סם קוק ובוב מארלי במסר חברתי חזק שיניע אותם חדורי מוטיבציה ורצון אמיתי לתקן את העוול שנעשה לאבותיהם ולהם. הרעיון שעמד מאחורי המוסיקה של התקופה הזו הוא שהמוסיקה היא בסיסית ואמיתית. בסיסית ואמיתית מדי, לא נפרדת ממה שקורה, לא נגררת אחרי משפטים גדולים חסרי תוכן, מדברת את החיים, וזו הייתה הקרקע האותנטית ביותר לשאוב ממנה כוח.

מבלי לפגוע באף סגנון מוסיקאלי, שנות ה- 80' היו השנים הגרועות ביותר במוסיקה, באופן יחסי, והעשור שהגיע אח"כ קיבל לא מעט אנרגיות של חרדה משנות ה- 80' וניסה לשחזר את האמת של פעם, אבל הבעיה נעוצה בדיוק בנקודה הזו. מאז שנות ה-90' אנחנו מנסים לשחזר את מה שעשו, רק שהקונטקסט, ההקשר, הנסיבות, והאמיתות השתנו וחלקם התנפצו, אז אנחנו בעצם משחזרים סגנון אבל בלי הלב שלו. כמו שכבר כתבתי, זה לא כל כך משנה איזה סגנון טוב יותר, מה שמשנה זה שהמוסיקה ניזונה מהמציאות, ואם המציאות מבקשת להתרפק על העבר, להדחיק, במקום לעצור ולחשוב האם זוהי אותה אמת, אז המוסיקה תעשה את אותו דבר ותמיד נרגיש שמשהו חסר.

כוחה הגדול ביותר של המוסיקה מבחינתי, בין המון כוחות וקסמים שיש לה, היא היכולת שלה לחבר אותי אל הרגע, לא לחשוב על מה קרה לי או מה אני רוצה לעשות מחר, היא מצליחה לחבר אותי לצליל של הרגע, להתנתק לרגע ולעוף, להיות אמיתית מספיק כדי לעזור לי להרגיש את העכשיו שלי, של החברה שאני חיה בה, את הכאב האמיתי שמסתתר ממש עכשיו מולי ולא את הכאב של השחורים בשנות ה- 60'. גם אם אני שומעת ואוהבת עד מאוד מוסיקה של שנות ה-60' אני לעולם מבקשת להטעין אותה בכאב שלי, בכאב של עכשיו, והמוסיקה משנות ה-60' יכולה לעזור לי לעשות את זה יותר ממוסיקה שנעשית היום כי יש בה את כל המרכיבים למוסיקת אמת. היצירה העכשווית חסרה את החיבור הכל כך בסיסי הזה, היא לא צריכה להתעלם ממה שעשו פעם או להמציא את הגלגל מחדש, היא צריכה רק לנסות לחפש מחדש את הקשר שלה לעכשיו, כדי לאפשר לנו להטעין אותה בכאן ובעכשיו שלנו. היא מחויבת לאפשר לנו קשר עם ההווה כדי שהקשר שלנו לעבר ולעתיד שלנו, לא יתנתק ונאבד את זהותנו, היא מחויבת לעזור לנו להבין מי אנחנו וכך להבין מי היינו ומה נהיה. 

 

 

תגובות

  • יפה כתבת

    דירי, 12-11-2010 12:25

  • את כותבת נהדר!!!

    אין עלייך....אמיתי וטוב

    מרי, 13-11-2010 19:47

  • אהבתי לקרוא!

    מזדהה מאוד עם מה שכתבת

    ליאור, 06-01-2011 13:14