מגזין

מאבד את התדר

השבת שעברה הביאה עמה את אקורד הסיום לפעילותו של רדיו-תדר, טל מסר היה בחגיגות הסיום וחזר עם טור קינה לזכר המקום שעשה לו את קיץ 2010. אחרי הכל, הוא היה שם

מאת טל מסר. 02-11-2010

תגיות: פוליטיקה, עוזי פיינרמן, Boom Pam, תדר

אני מאבד את התדר.

אני מאבד את התדר.

אבל אני הייתי שם. אני הייתי שם בקיץ 2010, הר סיני 5, פינת אלנבי ליד בית הכנסת הגדול. 120 יום של טירוף חושים זה המקסימום שתקנות העירייה מסוגלות לסבול. גם אני הצטרפתי לבריגדות הנעורים והיופי, ישבתי בשורה על מדרגות הרחבה. הרבה כפכפים, הרבה מכנסונים, הרבה משקפיים עם מסגרת עבה. סוד היופי האנושי הוא בהיותו שברירי ובר-חלוף. סוד היופי של התדר עבד על פי אותו העיקרון. מרגע שהוחלט כי המקום יפעל רק למשך קיץ בודד, לא הייתה פה אפשרות לגסיסה איטית ובלתי מחמיאה בחסות ההמון. מפץ התאבדות בוסרית וידועה מראש היה בעצם כל התרגיל, והתדר קנה לו נעוריי נצח ללא פוזה, ללא סלקציה, וללא הגבלת גיל. 

אני הייתי שם כשסבלרטאים דרג ב' עד ז' בסולם פנאי פלוס התערו בציבור כאחד האדם. זה היה אז כשהבנתי שאני כנראה נמצא במקום הנכון. עומר גולדמן טופפה רגליה בין הקהל וחילקה צ'ייסרים של עראק לכל דכפין. היא לא ידעה מי אני אבל אני ידעתי מי היא, יש לי זיכרון טוב לפרצופים יפים. לגמתי מן האניס והמשקה ירד לאט וחימם לי את חלל הבטן. הודיתי לה בנימוס והחזרתי את הכוסית הריקה למקומה. היא בת גילי ואני זוכר אותה עוד מכותרות העיתונים ערב גיוסי מפגינה ליד הבקו"ם במסגרת מחאת "מכתב השמיניסטים". אני זוכר בגלל שהמאבק שלהם הקסים אותי בזמנו. אבל שם דווקא לא הייתי. לא היה בי את האומץ להשתמט.

אני הייתי שם בצהרי יום שישי בהופעה של בום פם. ישבנו כל כך קרוב עד שכמעט יכולנו לשמוע את זיעת המתופף ניגרת בקצב סרף בלקני על הרצפה הדביקה. אלוהים יודע כמה חם היה. הייתי שם גם בצהרי יום שישי אחרים בהופעה של עוזי רמירז. הוא בדיוק שחרר יופי של אלבום חדש. עוזי רמירז הוא ברנש נמוך קומה עם חזות יהודית, שם פרטי ציוני ושם במה ספרדי. הוא מנגן גיטרה כמו ג'ימי הנדריקס ושר באמריקאית כמו אלוויס פרסלי. בן גוריון היה זה שמנע מהביטלס לבוא לכאן בשנות ה60 בתואנה שהמוזיקה הזאת משחיתה את הנוער. היום עוזי רמירז קורע מיתרים באינדי-נגב והנוער נהנה מכל רגע. צלילי הבלוז עוברים דרך כבלי המוניטור ומולכים הלאה דרך אדמת חבל הארץ הצחיח. לא הרחק משם בשדה בוקר, בן גוריון מאזין ומתהפך בקברו.

אני הייתי שם בשבת בחגיגות הסגירה של התדר, הגעתי ישר מהעצרת בכיכר. נבלעתי בין המון "חיילי רבין" קטנים לבושים מדיי תנועות נוער, מחיתי כפיים בהתרגשות כשיונתן בן ארצי שילהב את הקהל בנאום נוקב למען זכר מורשת סבו, לעזאזל, אפילו סבלתי בשקט שיר שלם של הראל סקאת. מאוחר יותר באותו הערב הנחתי בצד את קתרזיס השמאל הלאומי שנחגג בכיכר ושבתי חזרה לחיק האוטונומיה הא-פוליטית שחגגה את קיצה ברחבת בית הכנסת הגדול. שם זה היה כבר מעבר לפוליטיקה, שם כולם פשוט היו אזרחי העולם. אבל אני הייתי שם ב-4/11/1995 כשירו בראש הממשלה. הייתי בן 9 וצפיתי בקרוקודיל דנדי בערוץ 1 כשגלעד עדין קטע את השידור עם בשורות האיוב. אמא אמרה שרבין מת, אבל אני ידעתי שלעולם כבר לא אזכה לראות את סוף הסרט והלכתי לישון כדי לחלום עוד קצת על ערבות אוסטרליה. אני הייתי שם גם באוקטובר 2010 כשנוסף התיקון לחוק האזרחות. אני זוכר איך ישבתי בתדר עם חברים על קנקן בירה מכבי. דיברנו פוליטיקה כשאוסטרליה פתאום שוב התחילה לדגדג לי בעצם הזנב.

אני הייתי שם בליל השבת בה הכול התערבב יחדיו לבליל אחד רטוב מבירה וספוג רוק'נרול: לאון פלדמן, איתן הבר, ענבל פרלמוטר, פולה בן גוריון, דן בן אמוץ, עודד בן עמי, דורי בן זאב, בנימין זאב הרצל, אלון נוימן, רענן שקד, יאיר לפיד, אורי בלאו, שי גולדן, פרנק בלאק, מייסי גריי, ג'ק וויט, ג'יימס מרפי, קוואמי דה לה פוקס, דייב לה שפאל, רן שריג, דנה ספקטור, דניאלה ספקטור, רג'ינה ספקטור, שרון טייט, התינוק שלה, אלדד יניב, שמואל הספרי, אם סי קרולינה, לי אווסלד, אנה פרנק, יגאל עמיר, ארי שמאי, רומי אבולעפיה, מודי בר און, מיטל טרבלסי, הנרי קיסינג'ר, האחים גינדי, האחים מארקס, האחים רמירז, האחים כהן, כהן&מושון, ג'ון פול ורינגו, אורי בנקהלטר, רות גביזון, אביגדור ליברמן, ניצן חורש, אלדוס האקסלי, קורט קוביין, אייל שני, אייל ברמי, אסף הראל, מירי חנוך, מירי רגב, חנין זועבי, המלך חוסיין, לורנס איש ערב, אדמונד ה. אלנבי, לונדון וקירשנבאום, מארק צוקרברג, עזרא פאונד, מייקל דנדי, ברנארד וביאנקה, דניאלה וירצר, סקרלט ג'והנסון, סקרלט אוהרה, פורסט גאמפ, גלעד שליט, ישו הצלוב, שלומי שבן, מוחמד א דורה וכריסטופר רובין. כולם התגודדו שם בדוחק תחת תאורת פנס הרחוב, ניהלו שיחה ערה ועישנו סיגריות מגולגלות. ואולי בעצם חלקם לא? אני כבר לא יודע בכלל, בירה מכבי, אבל לאומי ותרבות פופולארית תמיד גורמים לי להרגיש נורא מבולבל.     

ואני מאבד את התדר. ממש אחרי שאיבדתי את הפרוזדור וממש לפני שאאבד את הריף רף. וזה לא שאני היפסטר או משהו, זה פשוט שכבר כל כך קשה למצוא מקום שמנגן מוזיקה טובה באווירה לא מחייבת. ולא יעזור כלום, אני בחיים לא אתחיל לצאת למתחם הנמל או ליד חרוצים. שם אני פשוט לא אהיה.

ויום אחד, עוד שנים רבות מעכשיו, כשלא יהיה להם מה לכתוב במוסף התרבות של עיתון סוף השבוע, הם יקריצו איזה פרויקט סיקור של כל מוקדיי הבילוי האגדיים שאיי פעם קמו בתל אביב: בין כסית לקליפורניה, בין הפינגווין לרוקסן, בין הסופה ביט לברזלי הראשון ועד הברזילי השני, מקום של כבוד ישמר שם גם לתדר. אז אני אתרווח בכיסאי ואעטה על פניי חיוך זחוח ומלא סיפוק עצמי. אני הייתי שם, אוכל אז לומר. אני הייתי שם, ונהניתי מכל רגע.

תגובות

  • מסר יש לך כשרון יקר חביבי

    עשית לי ת'בוקר!

    דירי, 03-11-2010 09:14

  • יופי של כתיבה

    יבגני, 03-11-2010 12:28

  • אדיר כרגיל

    אופיר בלוז, 03-11-2010 13:15

  • הייתי שם

    שמסר עוד כתב בקול הקמפוס. לייק

    גיאכו, 03-11-2010 13:24

  • גאוני ויצירתי.

    רוני , 04-11-2010 00:26

  • אחלה כתיבה מר מסר

    ברבלט, 04-11-2010 17:06

  • למוספי תרבות תמיד יהיה מה לכתוב

    כל עוד הראל סקעת ממשיך לצאת מהארון או משהו. אבל אתה אוצר - לא דלגתי על מילה מהכתבה שלך. מי יתן ומוספי התרבות ימצאו אותך.

    עדיחאתול, 04-11-2010 18:51

  • rOlzUyOVOZbEtUC

    Knowledge wants to be free, just like these artiecls!

    Justus, 12-07-2011 16:00